ע"א 43-23 ע"א 43-23

1.לפניי בקשה לסעד זמני עד למתן פסק דין בערעור דנן: המערער מבקש כי אעכב את הליכי הגבייה שנוקט נגדו המשיב, ובכלל זה את מכירת נכסי מקרקעין שבבעלות המערער.

2.הערעור שבו עסקינן תוקף את פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת (השופטת ע' הוד) אשר ניתן ביום 17.11.2022 בע"מ 59634-06-22, במסגרתו סולק על הסף ערעור שהגיש המערער על החלטת המשיב להטיל עליו חיוב אישי בגין חובן של חברות בשליטתו – זאת, מכוח האמור בסעיף 106ב לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: החוק). בפסק הדין קמא נקבע כי המערער הגיש את ערעורו לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק, וכי המערער לא טרח להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעורו ואף לא הצביע על טעמים שלשיטתו מצדיקים הארכה כאמור. כן נקבע כי פניותיו של המערער אל המשיב לאחר קבלת ההחלטה שמטילה עליו חיוב אישי כאמור, אין בהן כדי להאריך את המועד להגשת הערעור. בהתאם, הורה בית משפט קמא על סילוק הערעור על הסף.

3.ביום 1.1.2023, הגיש המערער לבית משפט זה ערעור על פסק הדין קמא. לאחר שהתברר למערער כי בכוונת המשיב לממש את נכסי המערער עליהם הוטלו שעבודים לפי סעיף 11א(2) לפקודת המיסים (גביה), הגיש המערער את הבקשה המונחת לפניי.

4.דין הבקשה להידחות. כידוע, אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצועו של פסק הדין מושא הערעור או להקפיא את תוצאותיו של אותו פסק הדין (ראו: תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). בהתאם, מערער המבקש לעכב את ביצועו של פסק הדין שניתן נגדו עד להכרעה בערעורו, או לקבל צו זמני המונע בעד יריבו מלממש את זכייתו, נדרש להוכיח את התקיימותם של שני תנאים מצטברים: (1) סיכויי הערעור גבוהים; וכן (2) מאזן הנוחות נוטה לטובת קבלת הבקשה, שכן במידה שערעורו יתקבל לא ניתן יהיה להשיב את המצב שהשתנה לקדמותו. בין שני התנאים הללו שורר יחס של "מקבילית הכוחות", אך לצד זאת נקבע בפסיקתנו כי מעמד הבכורה יינתן לשיקולי מאזן הנוחות (ראו, מני רבים: ע"א 1490/23 לוטונט מועדון חברים בע"מ נ' זילברג, פסקה 7 (28.3.2023); ע"א 8382/22 מועצה אזורית מרום הגליל נ' משה, פסקה 7 (20.12.2022)).

5.כללים אלה פועלים ביתר שאת מקום בו מדובר בעיכוב ביצועו של חיוב כספי, שכן הנחת המוצא היא כי מימוש חיוב כספי אינו יוצר מצב בלתי הפיך (ראו: ע"א 2242/23 ניו ספורט ומרקטינג בע"מ נ' זילברג, פסקה 8 (16.4.2023); ע"א 3714/20 אזריה נ' מנהל מע"מ נצרת, פסקה 9 (25.11.2021)). הנטל להוכיח כי מימוש החיוב הכספי עלול ליצור מצב דברים בלתי הפיך, מאחר שקיים חשש ממשי שלא ניתן יהיה לגבות את הכספים שישולמו או כי מימוש פסק הדין עלול להביא להתמוטטותו הכלכלית של החייב – רובץ על מבקש הסעד הזמני (ראו, מני רבים: ע"א 2641/23 מיקוד ישראל אבטחה שירותים וכח אדם בע"מ נ' רשות המסים, פסקה 7 (4.4.2023)).

6.המערער דכאן לא הציג – וממילא לא ביסס – טענה שמכוחה יש לסטות מהכללים הללו בעניינו-שלו, ואף לא טען לנזק מיוחד שלשיטתו עלול להיגרם לו אם בקשתו תידחה. עסקינן בחיוב כספי שהמערער חייב למדינה, בכפוף לתוצאות ערעורו. ברי הוא אפוא כי אם החיוב הכספי יוקטן או יבוטל בעקבות הערעור, כספו של המערער יוחזר לו (ראו: ע"א 1470/23 דחלה נ' פקיד שומה נצרת, פסקה 6 (21.2.2023); ע"א 6152/20 חאלד נ' פקיד שומה ירושלים, פסקה 13 (30.9.2020)).

7.זאת ועוד: רשמתי לפניי את האמור בתגובת המשיב כי הלה יימנע ממימושו של אחד מנכסי המקרקעין מושא הבקשה, ככל שהמערער יציג לפניו אסמכתאות לכך שהנכס הוא דירה בה מתגורר המערער עם בני ביתו.

8.לאור כל האמור, מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת דחייתה של הבקשה שלפניי, ועל כן איני נדרש לסיכויי הערעור.

9.הבקשה נדחית אפוא. לפנים משורת הדין, לא אעשה צו להוצאות.