ע"א 1470-23 ע"א 1470-23

1.בקשה לעיכוב הליכי גביה שננקטו נגד המבקש, בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 31.1.2023, בע"מ 66600-06-22 (השופטת ע' הוד), שכלפיה מופנה הערעור.

2.ביום 26.11.2019, הוציא המשיב, פקיד שומה נצרת, שומת מס למערער, בגין העברות כספיות שביצע בשנים 2016-2014. לאחר כשנה ו-8 חודשים, ביום 27.6.2021, הגיש המבקש השגה על השומה. השגה זו – נדחתה, בהחלטת המשיב מיום 30.6.2021. זאת, בהתבסס על סעיף 150(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח משולב] (להלן: הפקודה), שלפיו יש להגיש השגה על שומת מס בתוך 30 יום ממועד המצאת השומה. בעקבות זאת, ביום 6.9.2021, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, ערעור על ההחלטה (ע"מ 8293-09-21). ביום 20.2.2022, בתום דיון מקדמי בערעור, הסכים המבקש, בהמלצת בית המשפט, לפנות למשיב בבקשה להארכת מועד להגשת ההשגה, בכפוף למחיקת הערעור. המבקש אכן הגיש בקשה כאמור, אולם זו – נדחתה, בהחלטת המשיב מיום 8.5.2022.

3.על החלטה זו, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. המשיב מנגד, הגיש בקשה לסלק את הערעור על הסף. בקשת המשיב – התקבלה. נקבע, בין היתר, כי אף אם צודק המבקש בטענתו כי השומה לא הומצאה לו, הרי שממילא, הוא ציין בעצמו כי נודע לו על אודות השומה באמצע שנת 2020, כך שחלפה כשנה ממועד הידיעה, עד למועד הגשת ההשגה – "זמן רב מאוד מעבר למועד הקבוע בפקודה". בהתייחס לנסיונו של המבקש לתלות את השיהוי בהגשת ההשגה במגפת הקורונה, ובבדיקות שעשה לצורך ההשגה, קבע בית המשפט המחוזי, כי טענות אלה נטענו באופן כללי, ובלאו הכי, אין בהן כדי להצדיק את כל משך השיהוי; מה גם, שהיה באפשרותו של המבקש להגיש בקשת ארכה להגשת ההשגה, בטרם חלף המועד להגשתה, אולם הוא ביכר שלא לעשות כן. בנוסף קבע בית המשפט המחוזי, כי יש ממש בטענת המשיב, שלפיה קבלת טענות המבקש בהקשר זה, "עלולה לפתוח פתח בפני נישומים להארכת מועדים כרצונם וללא גבול למעשה באמתלה של עריכת חקירה ואיסוף חומרים לשם תמיכה בהשגתם"; זאת אין לקבל, בפרט משנקבע על-ידי המחוקק סד זמנים מוגדר וברור לצורך הגשת בקשות כאמור. עוד נקבע, כי "המבקש העלה שלל טענות שנטענו בעלמא ולא נתמכו כנדרש", ומשכך, סיכויי ההליך אינם גבוהים. אשר על כן, הורה בית המשפט המחוזי על סילוק הערעור על הסף.

4.ביום 20.2.2023, הגיש המבקש ערעור על ההחלטה, ועמו גם בקשה למתן סעד זמני – היא הבקשה שלפני. עניינה של הבקשה, בהליכים שננקטו נגד המבקש, לגביית חוב המס שקם מכוח השומה, כמפורט לעיל. המבקש טוען, כי יש לעכב את הליכי הגביה, שכן הם עלולים להביא ל"קריסתו הכלכלית". בנוסף טוען המבקש, כי מכירת כלי-הרכב שלו שנתפסו, תגרום לו לחסרון כיס משמעותי, שכן אף אם תוּשב לו התמורה שתתקבל בגין מכירתם, הרי שמחיר המכירה יהיה בשיעור נמוך ממחיר המחירון של כלי הרכב. עוד נטען, כי תפיסת הרכבים מביאה לשיבושים שונים בשגרת חיי המבקש, כמו גם בשגרת חייה של אשתו (הגם שהוא השכיר רכב "לצורכי ניידות ועבוד[ה]", חלף הרכב שנתפס).

5.לאחר שעיינתי בבקשה, ובחנתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה – להידחות, אף ללא צורך בתשובה מאת המשיב. כידוע, נקודת המוצא היא, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). עם זאת, גורלה של בקשה לסעד זמני בערעור, נגזר בסופו של דבר על-פי שניים אלו: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות; היחס ביניהם הוא של 'מקבילית כוחות', אך הבכורה נתונה לשיקולי מאזן הנוחות (ראו למשל: ע"א 2571/22 פלוני נ' פלוני, פסקה 8 (2.6.2022)).

6.אפתח אפוא בבחינת שיקולי מאזן הנוחות. ככלל, היענות לבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, שעניינה בעצירת מימושו של חוב כספי פסוק, תֵעשה אך במקרים חריגים ויוצאי דופן (ראו למשל: ע"א 6152/20 חאלד נ' פקיד שומה ירושלים, פסקה 13 (30.9.2020)). המקרה דנן אינו בא בקהל אותם מקרים חריגים. כפי שנפסק לא אחת, במקרה כגון דא, שבו עסקינן בחיוב כספי, מימוש החיוב לא יגרום, על-פי רוב, לנזק בלתי הפיך, שיש בו כדי להצדיק את עיכובו. זאת, שכן ניתן להשיב את מצב הדברים לקדמותו, באמצעות השבת הכספים; קל וחומר, מקום שבו המשיבה היא המדינה, כך שאין חשש כי המבקש לא יוכל לגבות את הכספים בחזרה, ככל שיתקבל הערעור (ע"א 4642/18 אחים סלטי עיסאם בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין נצרת – מדינת ישראל, פסקה 10 והאסמכתאות שם (13.9.2018) (להלן: עניין סלטי עיסאם)). אמנם, ככל שביצוע החיוב הכספי עלול להביא להתמוטטות כלכלית של המבקש, תיתכן חריגה מכלל זה (ראו למשל: בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, נ(5) 403, 405 (1997) (להלן: עניין חנני)); ואולם, בענייננו, טענות המבקש לגבי הנזקים שיגרמו לו מחמת הליכי הגביה – נטענו בעלמא, מבלי שהונחה תשתית עובדתית מספקת, ומבלי שהובאה כל אסמכתא שיש בה כדי לבססן, כנדרש בבקשות מסוג זה (עניין חנני, עמוד 405; עניין סלטי עיסאם, פסקה 10 והאסמכתאות שם). אם כן, המבקש לא נשא בנטל המוטל עליו, להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, ומצדיק את עיכוב הליכי הגביה. די בכך כדי לדחות את הבקשה; משאלה הם פני הדברים, לא מצאתי טעם להידרש גם לסיכויי הערעור.

7.הבקשה לעיכוב הליכי הגביה נדחית אפוא בזאת.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.