ע"א 4600/99 אברהם יצחק הירש נ. כהן מרים

ערעור על החלטת בית המשפט לעניני משפחה בירושלים (השופט פ' מרכוס) בבש"א 52180/99 מיום 5.7.99, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת המערער , כי יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתמ"ש 12750/97.

1.בין המערער לבין המשיבה, גרושתו, מתנהלים הליכים מהליכים שונים בבית המשפט לענייני משפחה. הליכים אלה מתנהלים מאז 30.6.97 בפני השופט פיליפ מרכוס. דעת המערער לא היתה נוחה מכך. והוא ביקש לראשונה ב11.11.98- כי בית המשפט יעביר את הדיון בעניינו לשופט אחר. משנדחתה בקשתו זו ביום 16.11.98 ערער לראשונה לבית משפט זה (ע"א 7356/98), אולם משך את ערעורו בטרם נדון לגופו. ביום 6.5.99 דחה בית המשפט לענייני משפחה בקשה נוספת שהגיש המערער "להעביר את התיק לשופט אחר". המערער ערער גם על החלטה זו (ע"א 3268/99). אך ערעורו נדחה על ידי ביום 20.6.99, משום שבית המשפט לא ראה בבקשה זו בקשת פסלות ולא דן בה לגופה. בסיום פסק דיני נכתב:

"אם ירצה בכך המערער יוכל להגיש בקשת פסלות בהתאם להוראות פרק לא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. אם אכן תוגש בקשה כאמור ותתקבל בה החלטה ואם ימצא מי מן הצדדים מקום לערער על החלטה כאמור, ניתן יהיה (בכפוף להוראות הדין) להגיש ערעור."

2.ואכן, ביום 24.6.99 הגיש המערער בקשת פסלות לבית המשפט לענייני משפחה. את בקשתו זו ביסס על הסכם הגירושין בין הצדדים (בו היתנו הצדדים על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה מיום 13.5.98), על החלטת בית המשפט מיום 16.11.98 (בה נדחתה, כאמור, בקשתו הראשונה של המערער להעברת הדיון), על החלטת בית המשפט מיום 26.1.99 בתמ"ש 12753/99, בה חייב את המערער לשלם למשיבה את כתובתה ועל החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום ג' תמוז תשנ"ט (17.6.99), החלטה ממנה עולה, לשיטת המערער, כי בית המשפט לענייני משפחה מפרש שלא כהלכה את ההסדר אליו הגיעו בני הזוג ואשר מצא את ביטויו בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום כ"ב בתמוז תשנ"ח (16.7.98).

3.ביום 5.7.99 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בהחלטתו כתב בית המשפט, כי המערער מלין למעשה על שבית המשפט פסק נגדו ומשתית על כך את מסקנתו כי בית המשפט נגוע במשוא פנים כלפיו. לעניין זה קבע בית המשפט, כי כל פסקי הדין והחלטות שניתנו בעניינו של המערער ניתנו לאחר עיון ודיון מעמיקים וכי העובדה שדעת המערער לא נחה מהם אינה מקימה עילת פסלות.

4.המערער ערער איפוא על החלטה זו. בערעורו הוא מציין, כי במקביל תלוי ועומד ערעורו על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בו חוייב לשלם את דמי הכתובה. לעניין זה הוא טוען, כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנושא זה נגוע בפגמים ובטעויות כה רבים, שניתן להסבירם רק בעובדה שלבית המשפט דעה קדומה נגד המערער. עוד הוא טוען, כי עוינותו של בית המשפט כלפיו באה לידי ביטוי גם בפסק דינו מיום 13.5.98, בו חייב את המבקש בהוצאות המשיבה בסך 50,000 ש"ח. כמו-כן חוזר המערער על טענתו, לפיה מהווה פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 16.7.98 משום "תניית שיפוט" השוללת את סמכותו של בית המשפט להמשיך ולדון במחלוקות שבין הצדדים.

5.המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור. לטענתה לא הציג המערער כל עילה לפסלות שופט, בהתאם למבחנים שנקבעו לעניין זה בפסיקה. אפילו שגה בית המשפט לענייני משפחה בהכרעותיו בעניינו של המערער - רשאי המערער לערער על כך, ככל שמתיר לו הדין, אך אין בכך משום עילת פסלות. עוד טוענת המשיבה, כי בית המשפט אכן פסק סכום גבוה של הוצאות לחובת המערער - אך עשה כן בדין - נוכח אופן ניהול ההליך על-ידי המערער. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי המערער מקבץ בבקשת הפסלות ובערעור הפסלות טענות מטענות שונות המתייחסות לאירועים שהתרחשו זה מכבר ואשר המערער לא מצא לנכון בשעתו לבסס עליהם עילות פסלות. נוכח כל זאת, מבקשת המשיבה כאמור, כי ערעור הפסלות יידחה וכי המערער יחוייב בהוצאות הולמות.

6.לאחר הגשת הערעור ביקש המערער להגיש ראיות נוספות, החלטות של בית הדין הרבני הגדול ושל בית המשפט המחוזי בירושלים, המחזקות, לשיטתו את טענת הפסלות שבפיו. המשיבה התנגדה להגשת החלטות אלו וטענה, כי אפילו יש בהחלטות אלו, כטענת המערער, כדי להצביע על טעויות שנפלו בהחלטותיו ובפסקי דינו של בית המשפט, אין בהן כדי לבסס עילת פסלות. לחלופין, ביקשה המשיבה להגיש החלטה נוספת של בית המשפט המחוזי, בה נמנע בית המשפט המחוזי מלהתערב בהחלטות קודמות שקיבל בית המשפט.

7.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. המערער מונה בבקשת הפסלות ובערעור שבפני שורה ארוכה של אירועים והחלטות שניתנו זה מכבר. מאז התרחשותם של אירועים אלו, רובם ככולם, חלף זמן רב. המערער, שהיה מודע לאירועים אלה אף ביקש בעבר כי בית המשפט יפסול עצמו בגינם, אך בחר שלא למצות את זכות הערעור שלו על החלטה בה נדחתה בקשה זו. אין הוא יכול לבוא כעת ולהחיות טענות פסלות אלו. על בעל דין להעלות טענת פסלות "מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות" (תקנה 471ב לתקנות סדר-הדין האזרחי, תשמ"ד1984-). ההגיון בבסיס ההוראה הינו, שבעל-דין אינו רשאי לנצור את טענת הפסלות לעת מצוא כחלק מהטקטיקה של ניהול המשפט. עליו להעלותה מייד כשמתחוורת לו עילת הפסילה, ואם לא עשה כן, מנוע הוא מלהסתמך בעתיד על אותה עילה (ראו: ע"א 248/98 עו"ד קלמנטינובסקי נ' גואטה , לא פורסם, ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד , טרם פורסם, ע"א 5397/97 אליהוד יערי, עו"ד נ' יצחק אינדיג, עו"ד , טרם פורסם. השוו גם : ע"א 899/95 ברזל נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד מט (1) 854, 863). כך הוא באשר לטענות שלא הועלו כלל וודאי שכך הוא באשר לטענות שכבר הועלו ונדחו. גם לגוף הדברים לא מצאתי ממש בטענות הפסלות. אפשר שדעת המערער אינה נוחה מהחלטות ומפסקי דין שקיבל בית המשפט, אפשר גם שהוא סבור כי החלטות אלו הן שגויות. ייתכן גם (ולעניין זה איני מחווה דעה), כי ערכאת ערעור תמצא מקום לשנות מהחלטות אלו כולן או מקצתן. מכל מקום, אין בכל אלה ולו ראשית ראיה לכך כי קיים חשש ממשי אובייקטיבי (וראו, לעניין זה: ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247) לכך "שהשופט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ("המשחק מכור") . " (בג"ץ 2148/94 גלברט ושמלה נ' נשיא בית המשפט העליון , פ"ד מח (3) 573, 605). לא מצאתי ממש גם בהסתמכותו של המערער על הסכמת הצדדים שלא לפעול על פי פסק דין קודם שנתן בית המשפט. הסכמה כאמור אינה גורעת, ואינה יכולה לגרוע מסמכותו של בית המשפט להוסיף ולדון בעניינם. ודאי שאין היא מקימה עילת פסלות.

סיכומו של דבר - הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך 7,500 ש"ח.