ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ

זו נדחתה. בשלב מאוחר יותר נמסרו לבית המשפט דו"ח ומסקנות מטעמה של המשטרה, ולפיהם נמצא מקום להעמיד לדין את המערערים 2-5 על מתן עדות שקר, מאחר שנקבע, כי המערערות 3 ו- 5 הן שחתמו על כתבי הערבות וכי לא ניתן לקבוע אם החתימה המיוחסת למערער מס' 4 היא אכן חתימתו או חתימת המערער מס' 2. ביום 15.12.93 נתן בית המשפט החלטה בבקשת הרשות להתגונן, ובה דחה את את בקשותיהם של המערערים 1-3 ו- 5 והתיר רק למערער 4 להתגונן בטענה שהחתימה המיוחסת לו בכתב הערבות אינה חתימתו. המערערים 2, 3 ו - 5 ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. ביום 12.6.95 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור באופן חלקי, תוך שהוא מותח ביקורת על אופן ניהול הדיון על ידי בית משפט השלום. כתוצאה מכך ניתנה למערערים 2-5 רשות להתגונן אך ורק בטענה לפיה אין המערערת 1 חבה דבר למשיב. לא ניתנה רשות להתגונן בכל הנוגע לתוקף הערבות, הואיל ובית המשפט המחוזי קבע, כי בבקשת רשות הערעור לא הושמעה כל טענה כאילו פעל המערער 2 שלא על דעתם של המערערים 3-5, כאשר חתם, לפי הנטען, בשמם. בעקבות זאת נקבע הדיון בתביעה ליום 13.9.95. ביום זה לא התייצבו באי-כחו של המשיב בבית המשפט ולבקשת המערערים נדחתה תביעת המשיב במעמד צד אחד. לטענת המערערים אמר בא-כחם, עם מתן פסק הדין, כי הוא שמח, כי הצדק יצא לאור ובית המשפט השיב, כי אינו בטוח שכך הדבר. לאחר מכן הגיש המשיב בקשה לביטול פסק הדין. בקשתו התקבלה תוך חיובו בהוצאות. במקביל התנהל הליך פלילי נגד המערערים 2-5. הליך זה הסתיים בהסדר טיעון, לפיו זוכו המערערים 3-5 ואילו המערער 2 הורשע, לפי הודאתו, בעבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר (עבירה לפי סעיף 418 לחוק העונשין, התשל"ז1977- ) וקבלת דבר במרמה (עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז1997-). בעקבות זאת ביקש ב"כ המערערים, כי ממצאי ההליך הפלילי ומסקנותיו ייכללו בתיק בית המשפט, וכי לאורם ישוב בית המשפט וידון בבקשת המערערים להתגונן על סמך טענת הזיוף. ביום 3.9.97 נדחתה בקשה זו על ידי בית המשפט. ביום 29.10.97, מועד שנקבע להוכחות שב ב"כ המערערים והעלה את הבקשה לצרוף ממצאיו ומסקנותיו של ההליך הפלילי לתיק בית המשפט, בנימוק, כי בקשה זו לא נדונה על-ידי בית המשפט. בית המשפט שב ודחה את הבקשה, תוך חיוב המערערים בהוצאות לקופת בית המשפט בסך 2,000 ש"ח. לאחר מתן החלטה זו ביקש ב"כ המערערים, כי בית המשפט יפסול עצמו מהמשך הדיון בהליך. את בקשתו זו נימק בתחושתם הכבדה של מרשיו "לאורך כל התיק הזה ומתחילתו ועד יום זה". לעניין זה ציין את ההחלטה ליזום חקירה משטרתית בעניינם של המערערים, את העניין שגילה בית המשפט בהשתלשלות החקירה, את אמירת בית המשפט בדבר ספקותיו אם דחיית התביעה במעמד צד אחד הביאה לעשיית צדק, ואת חיוב המערערים בתשלום הוצאות לקופת בית המשפט.

2.בית המשפט דחה את בקשת הפסלות בהחלטה נשוא הערעור. בהחלטתו ציין בית המשפט, כי המערערים, שהחשו ולא העלו את טענותיהם משך כל השנים במהלכן התנהל משפטם אינם רשאים להסתמך כעת על אירועים מן העבר. בהתייחסו לטענה לפיה התבטא, כי אינו בטוח, כי הצדק נעשה עם דחיית התביעה מחמת אי-התייצבותו של המשיב ציין בית המשפט, כי אמירה זו, אם נאמרה (בית המשפט לא זכר את הדברים במדויק, אך הניח, כי הדברים אכן נאמרו) נאמרה בתגובה להתבטאות ב"כ המערערים, שנראתה שלא במקומה, נוכח העובדה שהתביעה נדחתה לאחר שיהוי של 15 דקות בהתייצבות המשיב ובלא שנשמעו ראיות.

3.בערעור שבפני מגוללים המערערים את מסכת האירועים שתוארה לעיל. לטענתם, מצביעים אירועים אלה, כולם ביחד וכל אחד בנפרד, על "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". כך טוענים המערערים, כי שומה היה על בית המשפט ליתן להם רשות להתגונן בלא לזמן את מנהל סניף המשיב לעדות ובלא להעביר את עניינם לחקירה משטרתית. המערערים מוסיפים וטוענים, כי בית המשפט הושפע מטענות המשטרה וסרב לקבל ראיות בדבר ההתפתחויות המאוחרות יותר, במסגרתן זוכו המשיבים 3-5 מכל אשמה. עוד טוענים המערערים, כי בית המשפט גיבש עמדה שלילית לגביהם וכי לפיכך הוא אינו מסוגל לדון בעניינם בלא משוא פנים. לטענת המערערים "הקש ששבר את גב הגמל" מבחינתם הוא סירובו של בית המשפט להתיר את צירופו של התיק הפלילי לתיק שבפניו וחיובם בהוצאות לאחר ששבו והעלו את הבקשה, מתוך הנחה שהבקשה לא נדונה לגופה קודם לכן. בשולי בקשתם מוסיפים המערערים נימוקים שלא עלו בבקשת הפסלות ובהם, בין היתר, הטענה, כי בית המשפט הרשיע בשנת 1990 את המערער 2 בתיק אחר וכן טענה (המובאת בתצהיר התומך בערעור) לפיה נוטר בית המשפט טינה למערער מס' 2, על שום שבשנת 1990 רכש המערער מס' 2 מכונית משומשת, שבית המשפט ביקש לקנותה. לשם השלמת התמונה יצויין, כי יחד עם הגשת הערעור (שהוגש ביום 7.12.97) הגישו המערערים בקשה להפסקת משפטם עד ההכרעה בערעור. בקהש זו נדחתה על-ידי השופט א' גולדברג, שקבע: "איני מוצא מקום להעתר לבקשה ככל שהמדובר בישיבה שנועדה למחר, 8.12.97. הדיון בבקשה יתקיים במועד מוקדם שייקבע בהקדם." לפיכך העלו המערערים את בקשתם להפסקת הדיון בפני בית המשפט קמא ביום 8.12.97. בקשתם נדחתה וכעת הם שבים ומבקשים, כי בית משפט זה יורה על הפסקת הדיון.

4.לאחר שעיינתי בערעור ובנספחיו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. לא מצאתי מקום להידרש לכל אחד ואחד מן האירועים המפורטים בבקשת הפסלות ובערעור שבפני. זאת מחמת השיהוי הרב (הנמדד בשנים) בהעלאת טענות אלו. על פי תקנה 471ב', לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: "התקנות"), מועד העלאת טענת פסלות הינו:

"בתחילת הדיון בתובענה... ולפני כל טענה אחרת, רשאי בעל דין לטעון טענת פסלות. לא היה באפשרותו לטעון טענת פסלות בשלב האמור, רשאי הוא לטענה לאחר מכן, ובלבד שיעשה זאת מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות".

הלכה היא, כי "מי שמבקש להעלות טענה כאמור [טענת פסלות] חייב לעשות כן בהזדמנות הראשונה הנקרית לו, היינו, בישיבה הראשונה המתקיימת לאחר שנודעה לו עילת הפסלות" (ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' עמוס בן שלמה יהודה , פ"ד מה(3) 790, 791; ע"א 899/95 ברזל נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם); ע"א 3778/94 צבי גורפינקל נ' לין , פ"ד מט(1) 309, 314). "טענת פסלות אינה בגדר "נשק סודי" שאותו שומר מי שגורס דבר קיומה של עילת פסלות עד שיבוא מועד נוח להעלותה" (ע"פ 2113/91 הנ"ל, בעמ' 791).

בענייננו צברו המערערים עילות נטענות לפסלות משך כשבע שנים. הם לא גילו באזני בית המשפט את תרעומתם ואת תחושתם הקשה, גם במקרים עליהם הם מצביעים כיום כחמורים ביותר. כתוצאה מכך התקדם הדיון בעניינם של המערערים עד שהגיע, לאחרונה, לשלב ההוכחות. כעת מבקשים המערערים "כי התיק יישמע מתחילתו בפני הרכב אחר". בקשה זו עומדת איפוא בניגוד גמור לעקרונות שהותוו בתקנות ובפסיקה ולרציונל שבבסיסם. המערערים אינם יכולים להישמע בכל הנוגע לאותם אירועים שהתרחשו לפני חודשים ושנים ואשר קובצו לראשונה במסגרת בקשת הפסלות (למותר לציין, כי האמור חל הן על דברים שהועלו בבקשת הפסלות והן על טענות שהועלו לראשונה, אם גם בחצי פה, בערעור עצמו - בהתייחס לשני אירועים משנת 1990). משכך הם פני הדברים נותרת בעינה רק טענת המערערים, כי סירובו של בית המשפט להתיר את צירוף תיק המשטרה בעניינם, כמו גם חיובם בתשלום הוצאות לקופת בית המשפט, מהווים ראייה למשוא פנים שגיבש בית המשפט כלפיהם. לא מצאתי ממש גם בטענה זו. אם דעת המערערים אינה נוחה מהחלטת ביניים כזו או אחרת של בית המשפט הם רשאים, בכפוף להוראות הדין, לבקש לערער על החלטה זו. בהשגה דיונית גרידא אין די לשם ביסוס חשש ממשי למשוא פנים, כפי שהוגדר על ידי בית משפט זה (וראה: ע"פ 5/82 ח"כ אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247, ע"פ 7218/94 מזור נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם) וע"פ 77/93 עובדיה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). לא מצאתי בהחלטות עליהן מלינים המערערים כל בסיס ממשי לקיום משוא פנים כלפיהם.

הערעור נדחה. ממילא מתייתרת גם הבקשה לעיכוב הדיון בבית המשפט קמא.