בש"א 2734/00 רון רהב נ. תחיה קגנוביץ

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פסלות.

1.המבקש והמשיבה מתדיינים מזה זמן בבית משפט השלום בחיפה. ביום 2.3.00 ביקש המבקש כי השופטת היושבת בדין (כב' השופטת א' פריאל) תפסול עצמה מלהמשיך ולדון בהליכים שבין הצדדים. בקשתו התבססה על החלטת בית המשפט בעניין הארכת מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית - החלטה שלטענתו היטיבה עם המשיבה והרעה עמו. המבקש הוסיף וטען, כי החלטה זו לא היתה אלא "הקש ששבר את גב הגמל" והיא מתווספת לשרשרת החלטות דיוניות שקיפחו את זכויותיו - משנת 97 ואילך. בית המשפט דחה (ביום 19.3.00) את הבקשה. בהחלטתו מנה את הטעמים להחלטתו לעניין הגשת תצהירי עדות ראשית וציין, כי יתר טענות הפסלות אינן מקימות עילה, בין מחמת שיהוי ובין לגופו של עניין.

2.ההחלטה נשוא הבקשה ניתנה, כאמור, ביום 19.3.00. לטענת המבקש הומצאה לו ההחלטה ביום 23.3.00 והוא עיין בה לראשונה בערבו של אותו יום. אין עוררין על כך שערעור הפסלות הגיע לראשונה לבית המשפט העליון ביום 3.4.00. להודעת הערעור צורף שיק אישי של המבקש - לתשלום עבור האגרה. הודעת הערעור הושבה למבקש בשל אי בהירות באשר למועד המצאת ההחלטה נשוא הערעור. לטענת המבקש יצא ידי חובתו בהגשת הערעור תוך עשרה ימים מבוקר היום שלאחר קבלת החלטה ואפילו איחר - הרי נוכח חשיבות העניין וחוזק טענותיו בערעור - מן הראוי להאריך לו את המועד.

3.המשיבה טוענת, כי המבקש איחר, מלכתחילה, בהגשת ערעורו (שכן הגישו בצורתו הפגומה יום לאחר חלוף המועד לכך), כי אין ממש בטענותיו בבקשת הפסלות ובערעור הפסלות וכי מטעמים אלה דין בקשתו להידחות.

4.דין הבקשה להידחות. על פי תקנה 471ג (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: "התקנות") יש להגיש ערעור פסלות תוך עשרה ימים מן המועד בו נתקבלה אצל המערער ההחלטה נשוא הערעור. מועד זה הוא קצר במיוחד וקציבתו נובעת מן הרצון להבטיח דיון מהיר בטענות פסלות - ולא להותירן תלויות ועומדות (וראו: בש"א 486/99 עו"ד דב שלמון נ' עזבון המנוח נאסאן יעקב רובין , לא פורסם). מטעם זה, יחולו, מקל וחומר, הוראות תקנה 528 לתקנות, לפיהן נדרש "טעם מיוחד" להארכת מועד שנקבע בחיקוק. הבקשה שבפני הוגשה כשבעה ימים לאחר חלוף המועד להגשת הערעור - וגם הערעור המקורי הוגש באיחור. כבר נפסק לא פעם, כי גם איחור של יום אחד הוא איחור לכל דבר ועניין (וראו, לדוגמא: ע"א 769/79 מועלם נ' מטא , פ"ד לה (1) 375, בש"א 3086/95 אנגל חברה לקבלנות בע"מ נ' בויום מהנדסים בע"מ , פ"ד מט (5) 89, 93). ואף הוא טעון טעם מיוחד. המבקש לא הצביע על כל טעם כאמור, למעט טענתו בדבר הטרחה הכרוכה בהכנת הערעור וריחוקו מירושלים. אלה אינם טעמים מספקים להארכת מועד, וודאי שאינם טעמים מיוחדים לכך. גם טענות המבקש בדבר חשיבות ערעורו אינן מקימות טעם מיוחד כאמור - בין בהתחשב בהלכה לפיה לא יהוו טענות מסוג זה טעם עצמאי להארכת מועד (וראו: בש"א 4719/93 Her Majesty The Queen in Right of Canada נ' רבקה ריינהולד ואח' , פ"ד מז(5) 646, 652, בש"א 3112/99 חיים קהתי נ' יורשי המנוח אחמד זהיר , לא פורסם) ובין מחמת ההערכה שעל פני הדברים, סיכויי הערעור הם קלושים (וראו, לדוגמא: ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד , לא פורסם; ע"א 2668/96 וינברג דורון ושות', עו"ד נ' הרב משה יהודה לייב רבינוביץ לא פורסם; ע"א 7186/98 מלול נ' אלברט , לא פורסם).

סוף דבר - הבקשה להארכת מועד נדחית - בהיעדר טעם מיוחד להארכה המבוקשת.