ע"א 4687/00 מיכאל רוזנטל נ. שגיא רוזנטל

ביום 13.8.00 קיבלתי את בקשת המשיבות לערעור להארכת מועד להגשת תגובתן לערעור הפסלות. כעת הגיש המבקש (המערער) בקשה לביטול החלטתי זו ולדחיית בקשת ההארכה.

1.בבקשה (שהוגשה ביום 6.8.00) נטען, כי "לאור לחץ כבד אשר הופעל על משרד הח"מ בשל סוף שנת המשפט ותחילת הפגרה, לרבות הופעות בבתי המשפט ועבודה משרדית רבה ולאור שירות מילואים בצבא" לא הספיק בא כוח המשיבות להגיש את תגובתו במועד ומבוקשת ארכה של שלושה ימים. עוד נאמר, כי הבקשה נשלחה לתגובת ב"כ המשיב, "אך עד עתה טרם נתקבלה כל תגובה ממנו.".

2.בבקשה שבפני טוען המבקש כי בקשת ההארכה גדושה באי דיוקים ואין למצוא בה עילה ראויה להארכת המועד שנתבקשה. לענין זה הוא מציין, כי המועד להגשת התגובה חל ביום 12.7.00. כך שהאיחור אינו של שלושה ימים אלא של עשרים וחמישה ימים. עוד נאמר, כי הבקשה הובאה להתייחסות בא כוח המבקש רק ביום 3.8.00, בצהרי היום, עובדה שהמשיבות לא ציינו בבקשה שהוגשה לבית המשפט ביום ראשון שלאחר מכן - 6.8.00. כמו כן מלין המבקש על כך שתגובתו המקדמית לבקשה (שנשלחה למשיבות ביום 6.8.00 בצהרי היום) לא הובאה לידיעת בית המשפט. לגוף הבקשה טוען המבקש, כי המועד להגשת תגובה לערעור פסלות קבוע בחיקוק, וככזה טעונה הארכתו טעם מיוחד. טעם כאמור לא הוצג. הבקשה להארכת מועד היא סתמית וכוללנית. היא אינה נתמכת בתצהיר. אין בה הסבר לאיחור הרב בהגשתה.

3.לאחר שעיינתי בטיעוני המבקש, החלטתי להיענות לבקשתו, לבטל את החלטתי מיום 13.8.00 ולדחות את הבקשה להארכת מועד. על פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: "התקנות") רשאי רשם לבטל החלטה על פי צד אחד, לבקשת הצד שכנגד. די לי בטענות המבקש, לפיו לא ניתן בבקשה ביטוי ראוי לעובדה שהבקשה הוגשה בתכוף לאחר הפניה אליו ובלא התייחסות למועד הפניה, או לתגובת המבקש מיום 6.8.00. לגוף הדברים, מקובלת עלי טענת המבקש, כי המשיבות לא הראו "טעם מיוחד" להארכת מועד. כידוע, המועד להגשת תגובה לערעור פסלות קבוע בתקנות (תקנה 471ג (ד)) והארכתו טעונה טעם מיוחד (תקנה 528). עומס עבודה אינו טעם מיוחד להארכת מועד (וראו: בש"א 445/99 יצחק אורגד נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ , לא פורסם); שירות מילואים עשוי להוות "טעם מיוחד". דא עקא שבא כוח המשיבות לא פרט את מועדיו של שרות זה ולפיכך אין בפני טענה ממשית לעניין זה. לעניין זה יוסף שעצם העובדה שהמשיבות לא צרפו כל תצהיר לבקשתן עומדת אף היא בעוכרי הבקשה (וראו: ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין) בעמ' 898). זאת ועוד, כאמור בתגובת המבקש, הארכת המועד המבוקשת היתה בעשרים וחמישה ימים והצגת האיחור כאיחור של שלושה ימים (מן הסתם בהתבסס על תקנה 529 לתקנות) אינה הולמת. אילו הומצא הערעור למשיבות לאחר ה- 5 ביולי 2000 היו רשאיות, ככל הנראה, להגיש את תגובתן לערעור עד לאחר תום הפגרה. אולם לא כך הם פני הדברים כאן ומטעמי מדיניות אין מקום לראות הארכת מועד הכוללת בחובה את תקופת הפגרה (כולה או מקצתה) כהארכת מועד רק עד תחילת הפגרה. הדבר אינו מתיישב עם טיבם וטבעם של הליכי פסלות (וראו: בש"א 2734/00 רון רהב נ' תחיה קגנוביץ , לא פורסם; בש"א 486/99 עו"ד דב שלמון נ' עזבון המנוח נאסאן יעקב רובין , לא פורסם).

סוף דבר, וכאמור לעיל, החלטתי מיום 13.8.00 מבוטלת, הבקשה להארכת מועד נדחית. טיעוני המשיבות יוצאו מתיק בית המשפט.