ע"א 8252/98 עו"ד יצחק מינא נ. שמואל ז'ובינו

זו לא הוגש ערעור.

3.בדיון שנערך ביום 5.11.98 בענין בקשת הבזיון הוסכם, כי המערער ימסור למשיבים את התיקים ו/או כל חפץ, לפי פסק הדין. הצדדים נחלקו ביניהם באשר למימושה של הסכמה זו, ומסרו הודעות סותרות בענין זה לבית המשפט. ביום 23.11.98 נתן בית המשפט החלטה בבקשת הבזיון, ולפיה אם המערער לא יבצע את פסק הדין תוך 30 יום מיום מתן ההחלטה - "כי אז ישלם המשיב (המערער כאן - א' ב') סכום של 10,000 ש"ח בגין כל יום אחור או בגין כל אי מילוי פריט מהוראות פסק הדין והחלטה זו" (להלן: " ההחלטה בענין הבזיון "). במסגרת החלטה זו ציין בית המשפט כי - "קיום פסק הדין של בית המשפט נעשה על ידי המשיב [המערער] כפי שכפאו שד, כשאין בפעולות שנעשו משום מילוי כן ואמיתי של פסק הדין". החלטה זו היא העומדת בבסיסה של בקשת הפסלות ובבסיסו של ערעור זה.

4.ביום 2.12.98 המערער הגיש בקשה דחופה לביטול ההחלטה בענין הבזיון, בקשה לעיכוב ביצועה ובקשה לפסילת שופט (להלן: " בקשת הפסילה השניה ")- הכל כמכלול אחד. עיקר הטענות שהעלה המערער בבקשתו הינו, כי ההחלטה ניתנה באופן חד-צדדי, "תוך התעלמות מוחלטת ומסיבות שאינן ברורות כלל ועיקר" מהתגובה שהגיש להודעת המשיבים (שהוגשה בענין ההסכמה מיום 5.11.98), וכן כי נקבעו ממצאים עובדתיים אך ורק על פי האמור בבקשת הבזיון שהגישו המשיבים. המערער חזר גם על טענתו מבקשת הפסילה הראשונה, בנוגע להליכים שקדמו למתן פסק הדין. טענה נוספת שהעלה המערער, היא כי בית המשפט הפלה אותו לרעה לאורך כל הדרך, בכך ש"לא היתה בקשה אחת במסגרת ההמרצה הנ"ל בה נתנה השופטת זכות תגובה למבקש (למעט ענין הבזיון) וזאת לעומת היד הרחבה בה נקטה בכל הקשור לתגובות המשיבים".

5.בית המשפט קבע כי הבקשות יידונו לאחר שהמערער יבהיר במדויק את עתירתו ואת הררכיית הסעדים המתבקשים על ידו. המערער הגיש "הבהרה מדויקת של הבקשות". הבהרה זו לא סיפקה, כפי הנראה, את בית המשפט, אך למרות זאת נידונו הבקשות לגופן, וזאת, בלשון בית המשפט, "מאחר והבנת הנקרא אינה הצד החזק של ב"כ המבקש, כפי שעולה גם מהעתירה עצמה". בסופו של דיון ניתנה החלטה הדוחה את הבקשות שהוגשו - היא ההחלטה נשוא הערעור שבפני (להלן: " ההחלטה מיום 15.12.98 "). דומה כי ראוי להביא את נימוקי הדחיה כלשונם, ולו מכיוון שהמערער מבסס על הביטויים שהופיעו בהם, בין השאר, את ערעורו זה. לאחר תאור השתלשלות הארועים שקדמה לבקשה, קובע בית המשפט כדלקמן:

"... הארכתי בתיאור העובדות הרלוונטיות, מאחר והתרשמתי כי חברו הכא שני דברים:

- נסיון, שאוכל להגדירו רק כ'טיפוס על קירות', כדי לגרום לבית המשפט לפסול את עצמו, עקב החלטות עבר שניתנו 'כנגד' המבקש. הדבר בא לידי ביטוי הן בפניה המוזרה לשר המשפטים, במקום הגשת ערר או ערעור או בקשה מוקדמת לפסילת שופט; והן בניתוח לא מדויק, בלשון המעטה, והסקת מסקנות מעוותות מעובדות, באיצטלא קואזי משפטית, כפי שהדבר עולה מתוכן הבקשה.

- בקשה מוזרה לפסילת שופט, כשהנתון העובדתי הוא: לאחר מתן פסק הדין. תמוה בעיני הכיצד זה לאחר סיום התדיינות בתיק, וכשמה שנשאר לעשות זה לבצע את החיובים נשוא פסק הדין, מוגשת בקשה כזו. האם ניתן לראות בכך חיפוש בכל מחיר אחר "פתחי מילוט" מביצוע פסק הדין???

הלכה ידועה היא כי אין די בטענות אודות אי הקפדה על פרוצדורה או החלטות שאינן לרוחו של צד כדי לפסול את השופט...".

כנגד ההחלטה לדחות את הבקשה לפסילת בית המשפט הוגש ערעור זה.

6.המערער סומך ערעורו על שלושה טיעונים עיקריים: הטיעון הראשון והעיקרי הוא, כי בהחלטה בענין הבזיון ובהחלטה מיום 15.12.98 נפלו טעויות "בולטות וחמורות", המצביעות, לשיטת המערער, על משוא פנים של בית המשפט כנגד המערער, ועל כך שהשופטת "היתה 'נעולה' על פסק הדין הראשון וההחלטה בדבר הבזיון". הטיעון השני מתייחס לדברי השופטת שנכתבו כנגד המערער ובא-כוחו, בהחלטה בדבר הבזיון ובהחלטה מיום 15.12.98, בענין בקשת הפסלות, ולטענת המערער יש בדברים אלה עילה לפסילת השופטת. הטיעון השלישי אף הוא הועלה על ידי המערער בבקשת הפסילה השניה, וענינו האפליה לרעת המערער, בכל הנוגע לקבלת תגובות לבקשות המערער והמשיבים.

7.לאחר שעיינתי במכלול הטענות שבפני נחה דעתי כי דין הערעור להדחות, וזאת מהטעמים שלהלן: בכל הנוגע להליך שקדם לבקשת הפסילה הראשונה, הרי שדינן של טענות אלה להדחות, וזאת מחמת השיהוי בו הן לוקות. כך באשר לטענה בענין אפלית המערער לעומת המשיבים, מבחינת זכות התגובה שניתנה לכל אחד מהצדדים בהליכים השונים שהתנהלו בין הצדדים, וכך גם באשר לטענות האחרות שהעלה המערער בענין ההליכים שקדמו לבקשת הפסילה הראשונה. המערער בחר שלא לערער על ההחלטה בבקשת הפסילה הראשונה, ומשכך לא יוכל עוד להעלות את הטענות שעמדו בבסיס בקשה זו בפני בית משפט זה. אין גם מקום לנסיונו של המערער לבחון את הדברים "בהסתכלות רטרוספקטיבית", ולצרפם לארועים שארעו לאחר הגשת בקשת הפסילה הראשונה. משבחר המערער שלא להעלות את טענותיו בהזדמנות הראשונה, "מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות", כנדרש בתקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, אין הוא יכול לשוב ולהחיותן כעת (ראה: ע"א 5397/97 יערי ואח' נ' אינדיג ואח'

(לא פורסם); ע"א 7158/97 בטון רמות ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד ; ע"א 7186/98 מלול ואח' נ' אלברט ואח' (לא פורסם)).

8.אף בגופם של דברים אין כדי לעורר חשש ממשי למשוא פנים, כדרישת המבחן לפסילת שופט, המצוי בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, המבחן אשר פורש בפסיקה כ"אפשרות ממשית" למשוא פנים, להבדיל מ"חשש סביר" בלבד (ראה: ע"פ 5/82 אבו-חצירא נ' מדינת ישראל ואח' , פ"ד לו(1) 247; בג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון , פ"ד מ"ח(3) 573; ע"א 899/95 ברזל נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד מט(1) 854): באשר לטענתו הראשונה והמרכזית של המערער, הרי שטענות בדבר טעויות שנפלו בהחלטותיו של בית משפט אין בהן בלבד כדי לשמש עילה לפסילת שופט (ראה: ע"פ 731/98 עודה נ' מדינת ישראל ). ההליך הראוי לדיון בטענות אלה (בכפוף להוראות הדין) הוא ערעור על ההחלטות. בע"א 7186/98 הנ"ל אמרתי -

"הדרך לתקיפת החלטות דיוניות שדעת צד להליך אינו נוחה מהן היא דרך הערעור. בעל דין אינו יכול לפטור עצמו מהליך זה או להוסיף עליו, על ידי העלאת טענה ערעורית באצטלה של טענת פסלות."

הדברים יפים גם לכאן (וראה גם: ע"א 2668/96 וינברג-דורון נ' רבינוביץ' ; ע"א 1557/96 אלעני נ' טוויל ; ע"א 5397/97 הנ"ל).

9.טיעונו הנוסף של המערער עוסק, כאמור, בביטויים בהם השתמש בית המשפט בנוגע למערער ולבא כוחו, אשר רובם מצויים בהחלטה מיום 15.12.98, בעיקר בחלק הנוגע לבקשת הפסילה השניה של המערער, אשר צוטט לעיל. לדעת המערער מדובר בהבעת דעה שלילית כנגד צד, המהווה עילה לפסילת השופט. אף טענה זו אינה יכולה לעמוד. דעה מגובשת של בית המשפט באשר להתנהגותו של צד להליך, במסגרת החלטה בענין בקשה לפי ס' 6 לפקודת בזיון בית המשפט, הנה דבר הנדרש ממהותו של הליך זה, וזאת בייחוד לאור ההבטים העונשיים הכרוכים בהליך (וראה: ע"א 88/71 צסקלה נ' מ"י , פ"ד כו(1) 350, 355). זאת ועוד: דברי בית המשפט נאמרו בסופו של הליך, לאחר שהמחלוקת העיקרית בין הצדדים הוכרעה והסוגיה המשפטית שנותרה היא אופן מילויים של החיובים לפי פסק הדין. אין מקום לטענה שגם בשלב מתקדם זה - לאחר תום הליך העיקרי ולאחר הדיון בבקשת הבזיון, צריך בית המשפט להיות חף מדעה או עמדה. הדבר אינו אפשרי וודאי שאין בכך עילה לפסילת השופט.

סוף דבר, אין בהחלטות בית המשפט ובארועים שקדמו להן כדי לעורר אפשרות ממשית למשוא פנים כנגד המערער.

הערעור נדחה.