ע"א 4735/10 אלחנן טננבוים נ. עו"ד ישראל ליבוביץ

העירבון בתיק זה הועמד על-ידי המזכירה הראשית על סכום של 30,000 ₪. לפניי בקשה מטעם המשיבים 4-2 להגדלת סכום העירבון. הטענה המרכזית המועלית בבקשה היא כי המערער לא שילם את ההוצאות שנפסקו לחובתו בבית המשפט המחוזי, וכי סיכויי הערעור קלושים.

איני רואה לנכון להיעתר לבקשה.

ככלל, אמת המידה לקביעת גובה העירבון היא גובה ההוצאות הצפויות אם יידחה ההליך. לצורך אומדן גובה ההוצאות נשקלים שיקולים שונים ובהם מורכבות ההליך, היקפו, מספר המשיבים, קיומו של ייצוג נפרד עבור בעלי דין שונים, שווי נשוא המשפט, טיב ההליך וגובה ההוצאות שבהן חויב יוזם ההליך בערכאה הקודמת. למותר לציין כי קביעת העירבון מבוססת על אומדן בלבד ואיננה מדע מדויק (ראו בש"א 367/89 הול נ' דננברג , פ"ד מג(4) 186 (1989)). כמו-כן, יש להביא בחשבון כי דרך ניהולו של הליך הערעור, והיקף ההתדיינות בו, שונים בדרך-כלל מאלה של דיון בפני ערכאה דיונית (ראו ע"א 4422/09 פרנקל נ' עזבון וייס (לא פורסם, 20.7.2009)). לכן, אין זהות הכרחית בין גובה ההוצאות שנפסקו בערכאה הדיונית לבין סכום העירבון שיופקד בערכאת הערעור.

הפקדת עירבון בהליך הערעור לא נועדה ואינה משמשת לגביית הוצאות ושכר-טרחה שנפסקו בהליכים קודמים. הפקדת העירבון בערעור מיועדת אך ורק לפירעון הוצאות שייפסקו – אם ייפסקו – בערעור. לפיכך, אין לקבל את טענת המשיבים 4-2 כי יש להגדיל את סכום העירבון באופן "שיהא בו כדי להבטיח את אפשרות המבקשים לגבות ולו חלק מהוצאותיהם נשוא ההליכים בבית המשפט קמא ובבית משפט נכבד זה". עם זאת, בקביעת גובה העירבון בערעור ניתן להביא בחשבון הימנעות מתשלום הוצאות בעבר, זאת אם ההימנעות-בעבר מהווה אינדיקציה להימנעות-בעתיד. הבאת נושא זה בחשבון תבוא לידי ביטוי בכך שאומדן ההוצאות יהא על הצד הגבוה (ראו עניין וייס הנ"ל).

בענייננו, לא מצאתי – לאור אמות המידה שצוינו לעיל – כי גובה העירבון שנקבע אינו סביר או חורג מן הנהוג בהליכים מסוג זה. זאת גם בהתחשב בטענה כי המערער נמנע מלשלם את ההוצאות שנפסקו לחובתו בהליך דלמטה. לפיכך, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.