ע"א 4746/01 צביה לוין נ. גב' רות ביקסון הממונה על רישוי בנייה עיריית י-ם

1.בתיק זה ניתנו על ידי שתי החלטות. באחת, מיום 26.7.01, דחיתי בקשה של המבקשות למתן פטור מתשלום אגרה ומהפקדת ערבון, והפחתתי את סכום הערבון שעל המבקשות להפקיד. בהחלטה השנייה מיום 21.8.01 דחיתי, בלא שבקשתי תגובה, בקשה לעיון חוזר על החלטתי בראשון. עתה מונחת בפניי בקשה שלישית, בה שבות המבקשות ומעלות את נושא הערבון, ולחלופין עותרות להמרת ההליך מערעור מנהלי לעתירה לבג"ץ.

2.אשר לפטור מערבון, הנושא זכה להתייחסות בשתי החלטות שנתתי, ואיני רואה מקום לשוב ולהידרש לעניין זה בשלישית. על המבקשות להבין, כי לדיון המשפטי יש גבולות, הנקבעים על ידי עקרון הסופיות של הדיון, ולא ניתן לשוב לבית המשפט, פעם אחר פעם באותו עניין עצמו, לאחר שהוכרע, בלא שחל שינוי מהותי בנסיבות המצדיק זאת. שינוי כזה לא חל במקרה שבפניי.

3.אשר להעברת ההליך להתדיינות בבית המשפט הגבוה לצדק, הרי שההליך לתקיפת פסקי דין של בית משפט מחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים הוא ערעור בפני בית המשפט העליון (סעיף 11 לחוק בתי משפט לעניינם מנהליים, התש"ס - 2000). החוק אינו קובע מסלול של עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, כנגד פסק דין בית המשפט המחוזי. מסלול כזה אף אינו מתיישב עם מגמת החוק, אשר מטרתו היא "להסמיך באופן הדרגתי את בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים לדון בעניינים מנהליים הנדונים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק" (סעיף 1 לחוק). העברת ההליך למסגרת של בג"צ אינה מתיישבת עם מטרה זו.

זאת ועוד, בית המשפט הגבוה לצדק אינו מוסמך לדון בערעורן של המבקשות, באשר סמכותו היא לדון רק באותם עניינים "אשר אינם בסמכותו של בית משפטו או של בית דין אחר". (סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה). נוכח הוראת סעיף 11 הנ"ל לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים הנ"ל, זה אינו המצב בעניין שבפני.

4.אוסיף, מעבר לנדרש, כי בקשתן החלופית של המבקשות אינה עולה בקנה אחד גם עם עקרונות כלליים בקביעת ערבון. ככלל, הערבון נקבע במסגרת הליכי ערעור, להבדיל מהליך בערכה ראשונה. הטעם לכך הוא, שמקום בו בעל דין זכה בהליך, אין עוד יותר תחולה להנחה הא-פריורית של שוויון בין בעלי הדין: עתה, ישנו פסק דין סופי (אם כי לא חלוט) המכיר בצדקתו של בעל הדין שזכה. בשל כך, הנחת העבודה היא כי ראוי שבעל הדין שכנגד אשר הפסיד בהליך המקורי ומבקש להביא את העניין בפני ערכאה נוספת,

יבטיח את הוצאותיו של בעל הדין שזכה, ואשר מוצא עצמו נושא בהוצאות נוספות חרף זכייתו. יוצא, כי גם מנקודת המבט של עקרונות אלה, אין מקום להיעתר לבקשה שבפניי.

סוף דבר, הבקשה נדחית.