ע"א 4763/09 יגאל ארנון נ. שלמה פיוטרקובסקי

1.

ביום 1.3.2009 פסק בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' הנשיא א' גורן) בתובענה שהגיש המערער נגד המשיבים בעניין זכויות במניות של חברת סלקום (ישראל) בע"מ (להלן – סלקום). בית המשפט המחוזי קבע כי המערער עמד בעול ההוכחה המוטל על תובע במשפט אזרחי ולכן ניתן צו הצהרתי לפיו מחצית מן המניות המוחזקות על ידי המשיבים בסלקום שייכות למערער, על כל הזכויות שנבעו מכך לרבות דיבידנדים, ועל כך שהוא זכאי להעברת מניות לידיו מידי המשיבים. בהמשך, ביום 5.3.2009, ניתן במעמד צד אחד, לבקשת המערער, צו לעיקול כספים בסך 68,977,739 ₪. צו העיקול ניתן על יסוד "בקשה דחופה למתן סעד זמני לאחר פסק דין" לפי תקנה 363(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. צו העיקול התבסס על החיוב שנקבע בפסק הדין להעביר למערער את הדיבידנדים שהתקבלו עבור מניות חברת סלקום. המשיבים הגישו ביום 9.3.2009 בקשה לביטול ולצמצום עיקולים, כך שלא יעלו על הסכום שנפסק. נטען בה, כי המערער אינו זכאי לעיקול כספים בסך 68,977,739 ₪ כי אם בסך של 60,130,000 ₪, הוא סכום הדיבידנד שהמשיבים חויבו לשלם למערער. ההפרש בסכומים עניינו הפרשי הצמדה וריבית, כאשר לטענת המשיבים פסק הדין לא כלל חיוב בהפרשי הצמדה וריבית על הדיבידנדים. בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' זפט, סגן נשיא) נעתר לבקשה בהחלטה מיום 5.5.2009, בקבעו כי לא ניתן לבסס על פסק הדין חיוב המבקשים בהפרשי הצמדה וריבית בגין סכומי הדיבידנדים ועל כן לא היה מקום לכלול בבקשת העיקול את הפרשי ההצמדה והריבית בגין הדיבידנדים. סכום העיקול צומצם איפוא ל- 60,130,000 ₪.

2.

על החלטה אחרונה זו מיום 5.5.2009 משיג המערער בשני ההליכים שבכותרת. בפתח הבקשה לרשות ערעור הבהיר המערער, כי הבקשה הוגשה מטעמי זהירות, כאשר לשיטתו עומדת לו זכות ערעור על ההחלטה. זאת מאחר שאין לראות את ההחלטה רק כהחלטה הבאה לשרת את ביצועו של פסק הדין והטפלה לנושא המחלוקת שבפסק הדין, אלא ככזו שיש בה נגיעה לחיוב שבפסק הדין. המשיבים הגישו בקשה לסילוק הערעור על הסף, בטענה שהערעור הוגש ללא קבלת רשות. נטען בה, כי החלטה בעניין עיקולים הניתנת לאחר פסק הדין היא "החלטה אחרת" עליה לא ניתן לערער ללא קבלת רשות. עניין העיקולים, כך נטען, הוא טפל לנושא המחלוקת גופה. המערער מתנגד לבקשה. לשיטתו, ההחלטה מיום 5.5.2009 פירשה והבהירה את פסק הדין מיום 1.3.2009. בהחלטה, שניתנה במסגרת הליכים להטלת עיקולים לאחר פסק הדין, פירש בית המשפט את פסק הדין וקבע כי המערער לא תבע הפרשי ריבית והצמדה על סכומי הדיבידנדים. לטענת המערער להחלטת ההבהרה יש נגיעה לחיוב שבפסק הדין. היא אינה באה רק לשרת את ביצועו של פסק הדין ואינה טפלה לנשוא המחלוקת שבפסק הדין אלא נוגעת לגוף החיוב ממש. היא נוגעת לסכום שיש לשלמו ועל כן סבור המערער שעומדת לו זכות ערעור על ההחלטה.

3.

לאחר עיון בחומר שלפניי, באתי לכלל מסקנה כי הדרך להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי היא בדרך של בקשת רשות לערער. ההחלטה של כב' סגן הנשיא, השופט י' זפט, מיום 5.5.2009 ניתנה לאחר פסק הדין בתובענה שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי. ההחלטה הכריעה בבקשה לביטול עיקולים שהוטלו לאחר פסק הדין. לגבי החלטות הניתנות לאחר מתן פסק-דין, נהוג מבחן מהותי, הבוחן האם מדובר בעניין העומד על רגליו שלו, או שמא בעניין טפל לפסק הדין. "מקום בו ההחלטה נושא הערעור טפלה לפסק הדין העיקרי שקדם לה, וכאשר ההכרעה במחלוקת המרכזית שבין הצדדים נעשתה בפסק הדין המוקדם, או אז אין בהחלטה המאוחרת משום פסק דין חדש ונוסף באותו התיק, אלא רק 'החלטה אחרת', אשר ערעור עליה ייתכן ברשות בלבד" (ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז (1) 152 (1993)). לענין זה הגישה הבסיסית היא כי החלטה המכריעה בנוגע לביצוע פסק הדין הינה החלטה טפלה במובן האמור, וככזו ניתנת לערעור ברשות בלבד.

4.

אמנם, כאשר ניתנת החלטה בבקשה להבהרת פסק דין, אותה מפנה ראש ההוצאה לפועל לבית המשפט שנתן את פסק הדין, בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, החלטת ההבהרה נחשבת כחלק בלתי נפרד של פסק הדין ובעל-דין רשאי לערער עליה כדרך שהיה רשאי לערער על פסק הדין עצמו (בר"מ 7724/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' מנשה (טרם פורסם, 11.11.2008); (ע"א 464/78 בניסטי נ' בניסטי , פ"ד לג(1) 151 (1979); ע"א 197/83 בצלאל נ' שפרינגר , פ"ד לז(4) 99 (1983) יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 768 (מהדורה שביעית בעריכת דר' שלמה לוין, תשנ"ה-1995)). אך במקרה דנן ההחלטה נשוא הערעור אינה החלטה בבקשת הבהרה. המדובר בהחלטה במסגרת בקשה למתן סעד זמני להבטחת ביצוע פסק הדין, בהתאם לתקנה 363(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הסעד שהתבקש היה ביטול עיקולים. לא התבקש תיקון של פסק הדין או הבהרתו. הסעד בדבר ביטול עיקולים אינו מצמיח, על פי טיבו, זכות ערעור, שכן המדובר בסעד הניתן על ידי בית המשפט במסגרת ביצועו של פסק הדין בלבד. כדי להחליט בעניין ביצוע פסק הדין בית המשפט אמנם נדרש לפירוש תוכנו של פסק הדין, אך אין המדובר ב"פירוש מוסמך" שניתן בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. ההחלטה אינה קובעת את היקף החיוב ואינה מכריעה בזכויות הצדדים לסכסוך. היא אינה מתמזגת לתוך פסק הדין. יש לה נגיעה לחיוב עצמו רק במובן זה שבית המשפט נדרש לדלות מתוך פסק הדין את סכום החיוב כדי להכריע בעניין העיקולים.

5.

יודגש, כי בית המשפט לא התבקש להבהיר את פסק הדין, מה גם שספק רב אם בכלל קיים, על פי סדרי הדין, הליך של הבהרת פסק דין שלא במסגרת סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. מכל מקום, לא התבקשה במקרה דנן הבהרת פסק הדין. בית המשפט נדרש לתוכן פסק הדין אך לשם הקביעה בדבר היקף העיקולים. העובדה שבית המשפט נדרש באופן אינצדנטלי לשאלה האם נפסקו לטובת המערער הפרשי ריבית והצמדה אינה משנה את טיבה של ההחלטה כהחלטה לשם ביצוע פסק הדין, כך שהיא טפלה לפסק הדין אותו היא באה לבצע ולפיכך היא "החלטה אחרת" אשר ערעור עליה טעון מתן רשות להגשתו (ראו, ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152 (1993)). מסקנה זו אינה משתנה גם נוכח העובדה שההחלטה היא בעלת חשיבות מעשית ניכרת. השיקול הקובע הוא היותה נסמכת על פסק הדין אשר הכריע בסכסוך בין בעלי הדין, ובשל כך היא טפלה לו (ראה, בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד , פ"ד מט(1) 299 (1995)).

סיכומו של דבר, הערעור שבכותרת הוגש שלא כדין כערעור בזכות ודינו להימחק מן הרישום. הטיפול ברע"א 4764/09 יימשך כסדרו. המערער ישלם למשיבים שכר-טרחת עורך-דין בגין ההליך שלפניי בסך 5,000 ₪.