ע"א 4930/09 מוחמד אבו נאסר נ. עו"ד חסן דבאח

ערעור ברשות או ערעור בזכות – זו השאלה.

1.

ההליך שבכותרת הוא ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ע' גרשון) מיום 26.4.2009. השתלשלות העניינים שהביאה למתן החלטה זו היא כדלקמן: המערערים הגישו תביעה בגין רשלנות רפואית נטענת במהלך לידתו של המערער 1. המשיב 1 היה עורך-הדין שייצג אותם בתביעתם. בשלב מסוים גובש בין הצדדים הסדר פשרה שבמסגרתו הוסכם על תשלום סכום-כסף למערערים. יצוין כי בהסדר הפשרה נכתב כי התשלום יבוצע לידי בא-כוח התובעים (הוא המשיב 1), וכי "בקשה לאישור חלוקת והשקעת הכספים תוגש לבית המשפט על-ידי התובעים...". ביום 12.3.2008 נתן בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' גרשון) להסכם הפשרה תוקף של פסק-דין, לאחר שבדק ומצא כי הפשרה עולה בקנה אחד עם האינטרסים של הקטין – המערער 1.

בהתאם להוראות הסדר הפשרה הועברו כספי-הפיצויים למשיב 1 – בא-כוח המערערים דאז – והלה הפקיד אותם בחשבון הפיקדונות של משרדו. או-אז הגיש המשיב 1 בקשה לאישור תכנית חלוקה והשקעה של כספי-הפיצויים. בקשה זו, ייאמר מייד, הוקדשה גם לנושא אחר והוא שכר הטרחה שיש לשלם למשיב 1 וכן למשיב 2, אף הוא עורך-דין. לעניין זה צוין בבקשה כי בין המערערים 2 ו- 3, הוריו של המערער 1, לבין עורכי-הדין המשיב 1 והמשיב 2, נערך הסכם שכר טרחה. ההסכם, שצורף כנספח לבקשה, נקב בשיעורי שכר הטרחה שישולם למשיבים 1 ו- 2 באחוזים מתוך כספי הפיצויים. למשיב 1 נקבע שכר טרחה בשיעור של 17.33% בתוספת מע"מ, ולמשיב 2 נקבע שכר טרחה בשיעור של 8.76% בתוספת מע"מ. כמו-כן נתבקש בית המשפט לאשר החזר הוצאות למשיב 1 בסכום של 56,000 ₪, שינוכה גם-כן מתוך כספי-הפיצויים.

2.

בית המשפט המחוזי ביקש לשמוע את עמדתם של המערערים 2 ו- 3 בעניין בקשה זו, ואלה האחרונים שכרו את שירותיו של בא-כוחם דהיום. המערערים טענו כי אין לילך לפי הסכם שכר הטרחה שצורף לבקשה מטעם המשיב 1 – הסכם שלדעתם דינו להתבטל על-בסיס עילות חוזיות שונות – אלא לפי הסכם קודם בין הצדדים שנקב בשכר טרחה נמוך יותר. בית המשפט המחוזי מצא לנכון לבקש את התייחסותו של היועץ המשפטי לממשלה (במשרד האפוטרופוס הכללי), זאת – כך יש להניח – לאור הצורך להגן על טובתו של המערער 1 שהינו קטין ופסול דין. אולם, היועץ המשפטי לממשלה בחר שלא להתערב בעניין בציינו כי ההורים – המערערים 2 ו- 3 – הם אפוטרופסיו של המערער 1. בינתיים ביקש גם המשיב 2 להצטרף כבעל-דין בהליך, לאור החשש כי המגעים בין הצדדים לעניין שכר הטרחה יובילו לפגיעה בזכויותיו. בסופו של דבר, בית המשפט קיים דיון ושמע את עמדת כל הגורמים הנוגעים בדבר. בית המשפט שקל את העניין בכובד ראש – כך בלשונו – והחליט לאשר לעורכי הדין המשיבים 1 ו- 2 תשלום שכר-טרחה מתוך כספי הפיצויים, בהתאם לאמור בהסכם שכר הטרחה שצירף המשיב 1 לבקשה. בית המשפט הוסיף ואישר למשיב 1 לנכות הוצאות בסך של 56,000 ₪, כפי שביקש, וכן קבע כי מסכום הפיצויים יועבר למערערים 2 ו- 3 סך של 600,000 ₪ והיתרה תופקד בתכניות חסכון על-שמו של המערער 1.

3.

הערעור שבכותרת מופנה נגד החלטה זו וביתר דיוק, לגבי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מסכום הפיצויים ינוכה סכום של 56,000 ₪ לטובת הוצאות המשיב 1, וכן ינוכה שכר טרחה לפי ההסכם שצורף לבקשה לאישור תכנית החלוקה וההשקעה. ביום 28.1.2010 התקיים דיון מקדמי בערעור לפני כבוד השופטת א' חיות. בית המשפט השמיע הצעות במטרה "לחסוך המשך התדיינויות בפרשה מביכה זו", אך הצעות אלה נדחו על-ידי המשיבים – כעולה מהחלטת כבוד השופטת חיות מיום 28.1.2010. כבוד השופטת חיות ציינה בהחלטתה כי לטענת המשיבים כלל לא עומדת למערערים זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, וכי המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה זו חלף-עבר. במצב דברים זה, הורתה כבוד השופטת חיות כי הערעור יישמע לפני הרכב ביום 17.6.2010, וקבעה את המועדים שבהם יגישו הצדדים את סיכומיהם. כבוד השופטת חיות הוסיפה מפורשות כי "היה וברצון מי מהצדדים להעלות טענות מקדמיות בשאלת זכות הערעור עליו להגיש מבעוד מועד בקשה מתאימה, באופן שלא ישבש את לוח הזמנים ואת מועד שמיעת הערעור שנקבע".

4.

חרף אמירה ברורה זו, ולטעמי בניגוד לה, המתין המשיב 1 עד ליום שבו הגיש את סיכומיו – 16.5.2010 – כדי להגיש את הבקשה שלפניי לדחייה על הסף מחמת היעדרה של זכות ערעור. למותר לציין כי בקשה זו הוגשה לאחר שכבר הוגשו (ביום 15.3.2010) סיכומיהם של המערערים, ובחלוף קרוב לארבעה חודשים מאז שניתנה החלטתה של כבוד השופטת חיות, אשר הבהירה כי יש להגיש את הבקשה בעניין זה "מבעוד מועד... באופן שלא ישבש את לוח הזמנים ואת מועד שמיעת הערעור שנקבע". התנהלות זו של המשיב 1 תובא בחשבון ההוצאות.

לגוף העניין, סבורני כי בנסיבות המיוחדות של המקרה יש לקבוע כי בדין הגישו המערערים ערעור בזכות.

5.

המקרה שלפנינו אינו שגרתי. ניתן לומר כי בענייננו, לאחר שניתן פסק-הדין שאישר את הסכם הפשרה בתביעה הרשלנות הרפואית שהגישו המערערים באמצעות בא-כוחם המשיב 1, נפתח למעשה מעין "הליך נוסף" בין המשיבים (ובפרט המשיב 1) לבין המערערים (שיוצגו על-ידי עורך-דין חדש), בעניין שיעור שכר הטרחה ההוצאות שינוכו מתוך כספי-הפיצויים. "הליך נוסף" זה נתקיים במסגרת הדיון ב"בקשה לאישור תכנית חלוקה והשקעה" שהגיש המשיב 1 בעקבות הסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין. יצוין, כי המונח "הליך נוסף" שאוב מתוך הפסיקה שעסקה בזכות הערעור של אדם שלא היה בעל-דין פורמאלי בהליך, אך התקיים בעניינו הליך שהכריע באשר לזכות הופלדיאנית שלו (ראו בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(1) 670 (1991); בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה השופט עמירם שרון , פ"ד נב(3) 721 (1998); ע"א 2240/90 בן עטר נ' מלצר , פ"ד מז(4) 46 (1993) – לעניין זכות הערעור של עורך-דין על חיובו בהוצאות אישיות; כמו-כן ראו לאחרונה בש"א 8472/09 הוניגבוים נ' כב' השופט מגן אלטוביה (לא פורסם, 8.4.2010)).

ודוק: במקרה זה הערעור הוגש על-ידי המערערים, אשר היו בעלי-דין "פורמאליים" בהליך העיקרי בבית המשפט המחוזי, והשאלה – כפי שגם הוצגה על-ידי הצדדים – היא האם מבחינתם-שלהם ההחלטה מיום 26.4.2009 היא "החלטה אחרת" או שמא "פסק-דין" שניתן להשיג עליו בזכות.

6.

ההחלטה בעניין דרך החלוקה של כספי-הפיצויים, לרבות בעניין המחלוקת בין המערערים לבין המשיב 1 באשר לשיעור שכר הטרחה וההוצאות שינוכה מכספי-הפיצויים, ניתנה לאחר מתן פסק-הדין שאישר את הסכם הפשרה. בכך אין כדי לשלול מניה וביה את קיומה של זכות הערעור על ההחלטה. יש לזכור כי בכל הנוגע להחלטות שניתנו לאחר "סגירתו" של התיק – לאחר מתן פסק-הדין – נקטה הפסיקה במבחן מהותי המתמקד בשאלה אם מדובר בהחלטה הטפלה לנושא המחלוקת. ככל שאכן כך הדבר, ההחלטה מסווגת כ"החלטה אחרת" והערעור עליה טעון רשות (ראו יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 767 (מהדורה ז, שלמה לוין עורך, 1995); ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152, 157 (1993); בש"א 7697/95 אבנר – איגוד לביטוח

נפגעי רכב בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח , פ"ד מט(5) 78 (1996)). בהתאם לכך נפסק, למשל, כי החלטה שעניינה אינו אלא ביצוע פסק-הדין היא בגדר "החלטה אחרת" (ראו בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד , פ"ד מט(1) 299, 307 (1995), ולעומת זאת החלטה המהווה פסק-דין משלים נחשבת, לצורך סדרי הערעור, פסק-דין נוסף (ראו עניין אבנר הנ"ל, בעמ' 83-82).

7.

בנסיבות המיוחדות של המקרה , הכף נוטה לסיווגה של ההחלטה כפסק-דין נוסף ולא כ"החלטה אחרת". יובהר: אילו נסבה החלטתו של בית המשפט המחוזי אך ורק על אופן החלוקה של כספי הפיצויים בין התובעים-המערערים לבין עצמם, ועל דרכי ההשקעה של הסכום המיועד למערער 1, ניתן לסבור כי מדובר היה ב"החלטה אחרת", אם כי אין לי צורך לקבוע בעניין זה מסמרות. כמו-כן, אילו עסקה ההחלטה בשאלת פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה בהליך העיקרי (קרי: בין התובעים לבין הנתבעים בתביעת הרשלנות הרפואית), אזי מדובר היה ב"החלטה אחרת".

אולם, החלטתו של בית המשפט המחוזי בענייננו הכריעה בעניין שונה, לאמור: בסוגיית הסכומים שינוכו מתוך כספי-הפיצויים לטובת המשיבים, זאת בעקבות "חזית חדשה" שנפתחה בעניין זה בין התובעים לבין עורך-דינם. בנסיבות העניין, איני סבור כי ניתן לסווג את ההחלטה מיום 26.4.2009 כהחלטה "טפלה" או "ביצועית" גרידא. נראה לי כי מדובר בהחלטה שבאה להכריע במחלוקת חדשה שנתגלעה בין המערערים לבין עורך-דינם לאחר אישור הסכם הפשרה. גם בית המשפט המחוזי, כמדומה, לא התייחס להחלטתו כעניין "ביצועי" ותוּ לא, והדבר בא לידי ביטוי מובהק בהליך הדיוני הנפרד שקיים עובר למתן ההחלטה, שכלל אף פנייה ליועץ המשפטי לממשלה לשם הגשת תגובתו (בסופו של דבר, כאמור, לא מצא לנכון היועץ המשפטי לממשלה להתערב במחלוקת שבין הצדדים). אכן, ברור הדבר שבית המשפט קמא ראה בבקשה שבאה לפניו לאחר פסק-הדין משום פרק חדש או "חזית חדשה" שהצריכו קיום דיון, שמיעת טענות ומתן החלטה בעלת אופי עצמאי-משלים לפסק-הדין שאישר את הסכם הפשרה בתביעת הרשלנות הרפואית.

8.

לאור כל האמור, מסקנתי היא שבדין הגישו המערערים ערעור בזכות על ההחלטה מיום 26.4.2009, ועל כן יש לדחות את הבקשה לדחיית הערעור על-הסף. המשיב 1 יישא בשכר טרחת עורך-הדין של המערערים בגין בקשה זו בסכום של 3,000 ₪.