ע"א 9032/10 עו"ד איתן ארז, בתפקידו כמנהל מיוחד לנכסי החייבת נ. CITIBANK

הערעור שבכותרת נסוב על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת מ' אגמון) מיום 22.11.2010, לפיה נדחתה בקשת המערערים לביטול פסק-דין שניתן על דרך הפשרה ביום 18.10.2010. לפניי בקשת המשיב 3, אליה הצטרפו בהסכמה המשיבים 1-2 וכן המשיבה 9, לסילוק הערעור על הסף בנימוק כי לא נתבקשה, וממילא לא ניתנה, רשות להגשתו. המערערים מתנגדים לבקשה.

עיינתי היטב בטענות הצדדים ובאתי למסקנה כי בנסיבות המקרה שלפניי, דין הבקשה לסילוק הערעור על הסף להידחות. ברגיל, צודקים המשיבים בטענתם לפיה בהתאם לדינים המקובלים בנוגע לסיווּג הליכים, החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק-דין נחשבת בגדר "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות. עם זאת, נסיבות המקרה דנן ייחודיות הן. המשיבים 1-2 הגישו בשנת 2003 תביעה כספית רחבת-היקף כנגד המשיבה 9 (להלן: הגב' סופר ) וכנגד נתבעים נוספים, בטענה למרמה בעיסקת אשראי דוקומנטרי. הגב' סופר מצויה כיום בהליך כינוס נכסים במסגרת הליך פשיטת רגל. המערערים הינם המנהלים המיוחדים של נכסיה. צו כינוס הנכסים כנגד הגב' סופר ניתן על-ידי בית-המשפט של פשיטת-רגל ביום 31.12.2009, קרי- בשלב מתקדם של בירור התביעה שהגישו המשיבים 1-2 בשנת 2003. מהחומר שהובא לעיוני עולה כי לאחר מתן צו כינוס הנכסים בעניינה של הגב' סופר, לא צורפו המערערים כבעלי-דין להליך שהתקיים לפני בית-המשפט המחוזי בעניין תביעתם של המשיבים 1-2. אף בפתיח פסק-הדין מיום 18.10.2010 - הוא פסק-הדין נשוּא בקשת הביטול - לא צויינו המערערים כצדדים מפוֹרשים להליך. נראה כי הרקע להעדר צירופם של המערערים כצדדים פורמאליים להליך, נעוץ בהודעה מיום 26.4.2010 שהגיש לבית-המשפט המחוזי עו"ד בלושטיין, בא-כוחה דאז של הגב' סופר. בהודעה נאמר כי "על-פי תיאום והסכמה עם המנהל המיוחד, ימשיך הח"מ [בא-כוח הגב' סופר אותה עת - ד.כ.ל] בייצוג הנתבעת מס' 4 [הגב' סופר - ד.כ.ל] בתיק זה, מבלי שהיא תימחק מהתיק". להודעה צורף מכתב בחתימת המערער 1 - עו"ד איתן ארז בתפקידו כמנהל מיוחד של נכסי הגב' סופר - אשר הופנה לעו"ד בלושטיין. במכתבו של המערער 1 נכתב כי "...הינני מציע שבשלב זה תמשיך בייצוג החייבת בתיק. אנו מאשרים לך לייצג את רחל סייג-סופר בתיק בו היא נתבעת...כמו-כן אינני רואה כל מניעה שהחייבת תעיד בהליך, במיוחד כאשר עדותה מהווה עדות מרכזית בהליך".

הצדדים בהליך שבכותרת חלוקים ביניהם בשאלת היקף ההרשאה שניתנה לבא-כוחה דאז של הגב' סופר להמשיך ולייצגה בהליך שהתקיים לפני בית-המשפט המחוזי. בעוד המשיבים טוענים כי מדובר היה בהרשאה ללא כל הסתייגות או התנייה, טוענים המערערים (המנהלים המיוחדים) כי ההרשאה התייחסה להעדת הגב' סופר במסגרת דיון ההוכחות, וכי מעולם לא ניתנה הרשאה לגב' סופר לכרות הסכם פשרה שיש בו - כך לפי הטענה - משום העדפת נושים.

אינני רואה להכריע במחלוקת זו במסגרת ההליך המיקדמי שלפניי, שכן היא מהווה חלק מטענות הצדדים בערעור לגופו. יהא אשר יהא היקף ההרשאה שניתנה בשעתו לגב' סופר ולבא-כוחה על-ידי המערערים (המנהלים המיוחדים), לא ניתן להתעלם מכך שהמערערים לא צורפו בשום שלב כבעלי-דין להליך שהתנהל לפני בית-המשפט המחוזי בעניין תביעתם של המשיבים 1-2 (להלן גם: ההליך העיקרי ). המערערים לא נטלו חלק בהליך העיקרי, ואף לא צוּיינוּ כצד לפסק-הדין מיום 18.10.2010 שהוביל לסיום ההליך הנ"ל. רק כאשר נודע למערערים על מתן פסק-הדין אשר אישר הסכם פשרה שהושג בין בעלי-הדין להליך העיקרי, פנו המערערים לבית-המשפט המחוזי בבקשה להורות על ביטול פסק-הדין. הטעם העיקרי לבקשת הביטול היה נעוץ בטענת המערערים לפיה הסכם הפשרה – אשר הגב' סופר צד לו – חִייב קבלת אישור מטעם בית-המשפט לפשיטת-רגל באמצעות המנהלים המיוחדים; וכי ההסכם ובעקבותיו פסק-הדין שאישר אותו, יצרו הסדר פסוּל של העדפת נושים שדינו בטלוּת.

הנה כי כן, המערערים הפכו צד מפורש וישיר להליך, רק כאשר הגישו בקשה לביטול פסק-הדין – בקשה שבית-המשפט המחוזי ראה לדון בה ולדחותה לגופה. בנסיבות אלה, אני סבורה כי לאחר מתן פסק-הדין שאישר את הסכם הפשרה, נפתחה "חזית חדשה" של מחלוקת בין המערערים לבין מכלול בעלי-הדין הפורמאליים להליך העיקרי שהתנהל קודם לכן לפני בית-המשפט המחוזי. "חזית חדשה" זו נסובה על שאלת תוקף הסכם הפשרה ופסק-הדין שאישר אותו, נוכח הטענה בדבר העדפה פסולה של נושים, והצורך בקבלת אישור מראש של בית-המשפט של פשיטת רגל באמצעות המנהלים המיוחדים. בית-המשפט המחוזי בירר את טענות הצדדים בסוגיות אלה, ונתן החלטה בעלת אופי עצמאי-משלים לפסק-הדין שאישר את הסכם הפשרה. אין מדובר, אפוא, בהחלטה בעלת אופי "טפל" גרידא שעניינה דחיית בקשה לביטול פסק-דין מטעם מי שהיווה בעל-דין פורמאלי להליך - שאז הגשת הערעור היתה טעונה קבלת רשות. עסקינן בהחלטה בעלת אופי עצמאי-משלים שדחתה בקשה לביטול פסק-דין אשר הוגשה על-ידי מי שלא היוו בעלי-דין פורמאליים להליך העיקרי, ואשר הכריעה ב"חזית חדשה" של מחלוקת שנפתחה בין המערערים לבין מכלול בעלי-הדין הפורמאליים להליך העיקרי שקדם לכך. בהתחשב בכל אלה, אני סבורה כי בנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן נתונה למערערים זכות לערער על החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 22.11.2010, וזאת בלא צורך בקבלת רשות (ראו והשוו: ע"א 4930/09 נאסר נ' דבאח (לא פורסם, 7.6.2010)).

בסיום הדברים ולשם השלמת התמונה אציין כי מהפתיח ומפיסקת הסיום של הודעת הערעור שהגישו המערערים לבית-משפט זה, עולה בבירור כי ערעורם נסוב על ההחלטה מיום 22.11.2010, לפיה נדחתה בקשתם לביטול פסק-הדין מיום 18.10.2010. המערערים לא הפנו את ערעורם כנגד פסק-הדין עצמו (הוא אף לא צורף להודעת הערעור מטעמם). משלא הוגש ערעור על פסק-הדין מיום 18.10.2010, ממילא לא מתחייבת הכרעה בשאלה האם על-אף שהמערערים לא היוו בעלי-דין פורמאליים להליך העיקרי, היתה נתונה להם זכות לערער על פסק-הדין האמור. (לאמות-המידה להגשת ערעור בזכות על-ידי מי שלא היווה צד פורמאלי להליך דלמטה, ראו: בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(1) 670 (1991); בג"צ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה , פ"ד נב(3) 721, 729-730 (1998)). הצדדים לא התייחסו לאמות-מידה אלה בטיעוניהם, ואף אני לא ראיתי להידרש לסוגיה זו בהחלטתי.

אשר על כן, הבקשה לסילוק הערעור על הסף נדחית. בנסיבות העניין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות. המזכירות תתייק החלטה זו בתיקי השופטים שיישבו בדין.