ע"א 4948/13 עו"ד יעקב הרכבי נ. מיכאל אבני

1.

מונחת לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 2706/07, כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי ). בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה שהוגשה נגד המבקש, והורה לו לשלם למשיבים סך של כ-4.2 מיליון ₪.

2.

המשיבים – כולם קרובי משפחתו של המבקש - רכשו בסביבות שנת 2000 מספר מגרשים בסמוך לקיבוץ שפיים. לטענתם, ההחלטה לרכוש את המגרשים התקבלה בעקבות מצגי שווא שהציג בפניהם המבקש, ולפיהם ייעוד המגרשים ישתנה למגורים. המשיבים מדגישים כי הסתמכו באופן מוחלט על מצגיו של המבקש, אלא שציפייתם נכזבה: ייעוד המגורים לא שונה, וממילא ערך הדירות לא נסק לגבהים. המבקש, מצידו, הכחיש כי הציג מצגי שווא, וטען כי המשיבים ידעו היטב שמדובר בעסקה ספקולטיבית, ואף ערכו בעצמם בירורים בדבר הסיכוי לשינוי הייעוד.

בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו העובדתית של המבקש . נקבע כי המבקש לא התריע בפני המשיבים בשום שלב בדבר הקושי הכרוך בשינוי הייעוד, לא הבהיר למשיבים את מהות העסקה, ולא הפנה את תשומת לבם לאופיה הספקולטיבי. צוין כי חובת הזהירות בה חב עורך דין כלפי לקוחו מתעצמת בנסיבות המקרה דנא, מאחר שמדובר בעסקאות מקרקעין, ובלקוחות שהם קרובי משפחה ומחוסרי הבנה בתחום הנדל"ן. המבקש, כעורך דין המצוי בתחום המקרקעין, צריך היה לדעת כי אין למשיבים זכות קנויה לשינוי הייעוד במקרקעין, ולפיכך לא היה מקום להציג בפניהם מצג שווא כאילו יוכלו לבנות על המקרקעין בתוך זמן קצר.

משנקבעה חבותו של המבקש בגין מצג שווא רשלני, עבר בית המשפט המחוזי לחישוב הפיצוי המגיע למשיבים. הובהר כי אין לפסוק למשיבים פיצויי קיום, משום שהם לא הוכיחו כדבעי מהו ערך המגרשים באזור אשר מיועדים לבנייה. כמו כן הובהר שאין מקום לפסוק פיצוי בגין אובדן הזדמנויות השקעה אלטרנטיביות, משום שלא הוכח שאכן היו הזדמנויות כאלו שהוחמצו. חלף זאת קבע בית המשפט המחוזי כי יש לפסוק למשיבים פיצויי הסתמכות, שעיקרם כיסוי עלות רכישת המגרשים בתוספת מיסי רכישה ודמי ייזום. לפיכך נפסק כי על המבקש לשלם למשיבים כ-3.17 מיליון ₪, ובנוסף הפרשי הצמדה וריבית וכן הוצאות משפט ושכר טרחה.

על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה, ויחד עם הערעור הוגשה בקשת עיכוב הביצוע שלפניי.

3.

במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע נטען כי סיכויי הערעור הינם גבוהים. המבקש ממקד את טענותיו בהקשר זה בסוגיית חישוב הנזק. לדבריו, הפיצוי שנפסק למשיבים מגלם את מלוא עלות המגרשים, אלא שבה בעת השאיר בית המשפט המחוזי את המגרשים בידיהם, מבלי להביא בחשבון את ערכם. התוצאה היא שהמשיבים קיבלו את המגרשים ללא כל עלות, כאשר המבקש הוא שמממן את בעלותם במגרשים. באשר למאזן הנוחות, נטען כי היה ולא יינתן עיכוב ביצוע, אך בסופו של יום יזכה המבקש בערעור - קיים חשש של ממש כי המשיבים לא יוכלו להשיב את הכסף, וזאת משום שמדובר בסכומים גבוהים המוטלים על אנשים מן היישוב.

המשיבים, מצידם, טוענים כי לאמיתו של דבר הערעור ממוקד בקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי, והסיכוי להתערבות של הערכאה הערעורית בנקודה זו הינו נמוך. לשיטת המשיבים אף אין ממש בטענות המערער בקשר לחישוב הפיצויים, וזאת משום שבית המשפט המחוזי פסע בנתיב שהתווה בית משפט זה בע"א 2720/08 ז'אן נ' ליבמן (23.8.2012). באשר למאזן הנוחות, המבקש לא הציג ראיה קונקרטית לכך שמצבם הכלכלי של המשיבים לא יאפשר להם להשיב את הכסף – לוּ יפסידו בערעור. המשיבים מוסיפים ומלינים על כך שהמבקש עצמו שרוי במצב כלכלי קשה, וכי הוא מתחמק מחובות ותלויים ועומדים נגדו תיקי הוצאה לפועל.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 22.8.2013 הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עד להכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע לגופה.

4.

כידוע, הגשת ערעור איננה מעכבת כשלעצמה את פסק הדין של בית המשפט קמא. על המבקש עיכוב ביצוע לעמוד במבחן כפול - סיכויי ערעור ומאזן נוחות.

עיון בהודעת הערעור מלמד כי המבקש תוקף הן את עצם החבות שהוטלה עליו, והן את התחשיב שהוביל את בית המשפט המחוזי לקביעת גובה הפיצויים. אינני רואה מקום להביע עמדה באשר לטענות הנוגעות לעצם החבות. די אם אומר כי, על פני הדברים, טענותיו של המבקש בנושא זה מתמקדות בעיקרן בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בבית המשפט המחוזי. המבקש מצביע על נקודות מסוימות שמחזקות לשיטתו את הגרסה העובדתית שמסר, ובה בעת מחלישות את גרסתם העובדתית של המשיבים. בבדיקה ראשונית, ומבלי לקבוע מסמרות, יש להעניק את המשקל הראוי במקרה זה לכלל של אי התערבות הערכאה הערעורית בממצאים של הערכאה המבררת.

המצב שונה ביחס לראש השני של הערעור, אשר נוגע בשאלת תחשיב הפיצויים. כפי שנפסק בעניין ז'אן , על מנת לחשב את פיצויי ההסתמכות יש לאמוד תחילה את הסכום ששילם הנפגע בגין הנכס. מסכום זה יש לקזז את שווי הזכויות שקיבל הנפגע למעשה. הטעם לדבר הוא פשוט: פיצויי ההסתמכות – מטרתם להעמיד את הנפגע במצב בו היה אלמלא התרחשה העוולה או ההפרה. על מנת להגשים מטרה זו - יש להשיב לנפגע את הכספים שהוציא, ובה בעת לקזז את שווי הזכויות שייוותרו בידיו. בהעדר קיזוז כאמור, עשוי הנפגע לקבל פיצוי יתר. במקרה דנא, על פני הדברים, המשיבים קיבלו לידיהם את הכספים שהוציאו – סכום העולה לכ-3.17 מיליון ₪, אך לא בוצע קיזוז של שווי הזכויות שנותרו בידיהם, דהיינו קיזוז של שווי המגרשים. גם בכך מתמקד הערעור שהוגש. מנקודת מבט זו נראה, אפוא, כי סיכויי הערעור גבוהים דיים ברמה הנדרשת לשלב הנוכחי של ההליך. בנסיבות העניין, לא נראה כי

מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת מי מהצדדים, במידה שתטה את הכף נגד הבקשה.

עם זאת, לא נעלמו מעיני טענות המשיבים בדבר מצבו הכלכלי של המבקש, והחשש שהביעו בנוגע למידת יכולתו לשלם את החיוב המוטל עליו היה וערעורו יידחה. מנגד, המבקש הדגיש כי דרישה לפיה עליו לשלם את הסכום הנפסק עלולה לגרום לו נזק בלתי הפיך. בהתחשב במכלול השיקולים, אני סבור כי התוצאה הראויה היא כדלקמן: ההחלטה בדבר צו עיכוב ביצוע ארעי תבוטל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי יעוכב. תוקפו של צו עיכוב הביצוע מותנה בכך שהמבקש יפקיד התחייבות עצמית בלתי מוגבלת לפיצוי המשיבים בגין כל נזק שייגרם להם בשל הצו האמור, אם ייפסק הערעור או יפקע הצו מסיבה אחרת, וכן יפקיד סכום של 200,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית להבטחת חלק מההתחייבות האמורה, והכל בתוך 14 יום.

5.

בכפוף לאמור, הבקשה מתקבלת.