ע"א 5065/12 מאירה קרטי נ. מוטי אמסלם

לפניי בקשתה של המערערת בע"א 5065/12 (להלן: המערערת )להשבת הערבות שהפקידה, ובקשתו של המשיב 1 בע"א 5065/12 (להלן: המשיב ) למימוש הערבות.

1.

בעקבות הסכם למכירת דירה שנכרת בין הצדדים הגישו השניים תביעות הדדיות לבית המשפט המחוזי בטענה להפרת ההסכם. המשיב עתר לאכיפת ההסכם ולפסיקת הפיצוי המוסכם, בעוד שהמערערת ביקשה להצהיר על בטלות ההסכם. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיב והורה על אכיפת ההסכם ועל מסירת ההחזקה בדירה כנגד שני תשלומים שיועברו מהמשיב למערערת. הצדדים ערערו על פסק הדין לבית משפט זה. במקביל הגישה המערערת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ביום 24.1.13 החלטתי כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי. הוריתי על עיכוב ביצוע פסק הדין בכל הנוגע לאכיפת ההסכם עד למתן פסק דינו של בית המשפט שלערעור, זאת בכפוף להפקדת ערבות בנקאית על סך של 150,000 ₪ על ידי המערערת. עם זאת דחיתי את הבקשה לעיכוב ביצוע תשלום הוצאות המשפט שנפסקו לחובת המערערת בבית המשפט המחוזי.

2.

ביום 10.4.14 ניתן פסק דינו של בית משפט זה בערעורים שהגישו הצדדים. בית המשפט (מפי השופט י' עמית, בהסכמת השופטים י' דנציגר ונ' סולברג) קבע כי יש להותיר את תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנה, והורה על אכיפת ההסכם תוך מסירת החזקה בדירה למשיב כנגד יתרת התמורה המוסכמת.

3.

ביום 13.4.14 הגישה המערערת בקשה להשבת הערבות הבנקאית שהפקידה בהתאם להחלטתי בבקשה לעיכוב ביצוע. המשיב הגיש התנגדותו לבקשה זו וביקש לממש סך של 114,170 ₪ מתוך הערבות שהופקדה, וזאת בשל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, תקופת עיכוב הביצוע, שנמשכה כ-17.5 חודשים צריכה לזכותו בדמי שימוש ראויים בדירה מושא ההסכם בין הצדדים. לטענתו, יש להעמיד את דמי השימוש הראויים על סך 6,000 ₪ לחודש, הוא הסכום שנקבע בין הצדדים בהסכם שנערך ביניהם למכירת הדירה. המערערת בתגובתה טענה כי בית המשפט לא קבע בעניין זה דבר בפסק דינו ולפיכך אין להיענות לבקשה, וכי יש בבקשתו של המשיב משום עקיפה של פסק הדין שדחה את טענתו של המשיב לפיה יש לפסוק לו פיצויים מוסכמים. עוד טענה המערערת כי למשיב לא נגרם למעשה כל נזק שכן הוא לא שילם את יתרת התמורה, על סך 1,480,000 ₪, ובכך חסך את הריבית שהיה נאלץ לשלם על סכום זה אילו העבירו במועד שנקבע בהסכם.

4.

לאחר בחינת טיעוני הצדדים ועיון בחומר נשוא הבקשה אני סבורה כי דינה של הבקשה למימוש הערבות להתקבל חלקית. תחילה יש להבהיר את אופי ההליך המצוי בפנינו. בניגוד לטענתה של המערערת אין להליך זה קשר לערעורים העיקריים שהוכרעו על ידי בית משפט זה, ולפיכך העובדה שפסק הדין לא כלל הוראות בעניין מימוש הערבות אינה רלוונטית לבקשה. ההליך שבפנינו עניינו בבקשה לממש ערבות שהופקדה על מנת להבטיח את נזקי המשיב כתוצאה מעיכוב ביצוע פסק הדין המחוזי שניתן לבקשת המערערת, וזאת לאחר שערעורה נדחה על ידי בית משפט זה. הכללים הנוהגים למימושה של ערבות, בניגוד לחילוט עירבון, הוסברו על ידי השופט (כתוארו אז) גרוניס ברע"א 9308/08 אלול נ' רביב , פסקה 9 (21.4.09):

"ההסדר בנוגע למימוש הערבות שונה באופן משמעותי מזה הנוגע לערבון. לא קיים הליך של חילוט ערבות. בשונה מערבון, אין הערבות מקימה לנתבע זכויות נוספות על אלו הקיימות לו כלפי מבקש הסעד הזמני בגין התחייבותו העצמית של האחרון. הערבות נועדה להבטיח את קיום התחייבותו העצמית של מבקש הסעד הזמני. על כן, תנאי בלעדיו אין להיפרע מן הערבות הוא קביעה כי מבקש הסעד הזמני חייב בפיצוי מכוח התחייבותו העצמית. מבחינה פרוצדורלית, ניתן לתבוע את הפיצוי על נזקי הסעד הזמני וכן את מימוש הערבות לשם כך על ידי הגשת תובענה חדשה או על ידי הגשת בקשה במסגרת ההליך שבגדרו ניתן הסעד הזמני (תקנה 371(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי; ראו עניין אריאל, עמ' 623). מבחינה מהותית, כאמור לא נדרש הנתבע להראות כי בקשת הסעד הזמני לא הייתה סבירה. עם זאת, על הנתבע להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו וקשר סיבתי בין הצו הזמני לבין הנזק, כפי שנדרש בכל התדיינות אזרחית".

5.

ככלל אני סבורה שככל שניתן לדון בבקשה למימוש ערבות במסגרת ההליך שבגדרו ניתן הסעד הזמני יש לעשות כן, וזאת על מנת לפשט את ההליך ולחסוך עלויות והוצאות בעיקר עבור מי שניזוק מהסעד הזמני שניתן כנגדו. עם זאת, לא בכל מקרה הדבר מתאפשר. מאחר שבהליך של מימוש ערבות יש להוכיח את גובה הנזק שנגרם כתוצאה מהסעד הזמני ואת הקשר הסיבתי בין מתן הסעד הזמני לנזק, לא אחת נדרש להציג תשתית ראייתית מפורטת ומורכבת, ואז ההליך המתאים אינו במסגרת ערכאת הערעור כי אם במסגרת הגשת תביעה עצמאית לערכאה הדיונית (ראו ע"א 10650/08 חפציבה שיכון ופיתוח בע"מ נ' אלישיוב , פסקה 10 (16.8.09); ע"א 2462/07 קשת טעמים בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (3.5.10); ומנגד ראו רע"א 3160/08

מזר נ' גאון חברה לבנין והשקעות בע"מ , פסקה 3 (24.1.10)).

6.

במקרה דנן מקובל עלי כי הנזק שנגרם למשיב כתוצאה מעיכוב הביצוע הוא הפסד דמי שימוש ראויים בדירה מושא ההסכם שהיתה אמורה להיות בחזקתו, כך על-פי פסק דינו של בית המשפט, לולא הסעד הזמני שניתן לטובת המערערת. כמו כן, אני נכונה לקבל את טענתו של המשיב כי נכון יהיה להסתמך על דמי השימוש הראויים שנקבעו בין הצדדים בהסכם ביניהם בתוספת הפרשי הצמדה, במיוחד לאור העובדה שלא נשמעה טענה נוגדת בעניין זה מטעם המערערת (ראו רע"א 1705/08 גזאוי נ' מחיי-אלדין (24.5.09)). עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שבתקופת עיכוב הביצוע יתרת התמורה, על סך 1,480,000 ₪, נשארה בידי המשיב והוא יכול היה להרוויח ריבית בגינה. ריבית זו יש לקזז מתשלום דמי השימוש הראויים, בהם חויבה המערערת כאמור לעיל, זאת משלא נטען אחרת על ידי המשיב לעניין זה. בהעדר ראיה אחרת יש לחשב את הריבית (ללא ההצמדה, שכן נפסק כי על המשיב לשלם את יתרת התמורה בצירוף הפרשי הצמדה) על פי הריבית הרגילה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961. כמו כן, אני סבורה כי יש להעניק את הפיצוי המבוקש בגין תקופת עיכוב הביצוע בלבד, מיום 24.1.13 ועד ליום מתן פסק הדין בערעורי הצדדים, דהיינו 10.4.14. על פי הנחיות אלו מתקבלת הבקשה למימוש חלקי של הערבות שהופקדה. המערערת תישא בשכר טרחת עו"ד בגין בקשה זו בסך 2,000 ₪.