ע"א 5169-24 ע"א 5169-24

לפניי בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' דגן) מיום 19.4.2024 בת"א 51463-01-22, שלפיו נדחתה תביעת המבקשות לסעד הצהרתי על זכויות אימן המנוחה בנכס מושא ההליך.

רקע עובדתי

1.המבקשות, שתי אחיות, הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיבים, בה עתרו להורות על רישום הזכויות בדירה ברח' רמב"ם 11 באור עקיבא הידועה כגוש 10639 חלקה 16 (להלן: הנכס), בספרי המשיבה 6 (להלן: עמידר) ובמרשם המקרקעין, על שם אימן, הגב' מרים קוטר ז"ל – אשר המבקשות הן היורשות החוקיות של עיזבונה. הנכס רשום בספרי עמידר על שמם של קלמן קוטר ז"ל ויעקב (ינקו) שלמה קוטר ז"ל (להלן בהתאמה: קלמן ו-ינקו) – דודיהן של המבקשות מצד אביהן – אשר רכשו את הנכס מעמידר בשנת 1962. בשל שגגה, נרשמו הזכויות בנכס במרשם המקרקעין על שמם של המשיבים 5-4, אף שהאחרונים הם הבעלים של דירה סמוכה הידועה כגוש 10639 חלקה 17, שהזכויות בה רשומות על שם מדינת ישראל. ביום 31.7.2023 נחתמה על-ידי בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, פסיקתה המורה על תיקון רישום זכויות הבעלות, באופן שהזכויות בדירה הסמוכה יירשמו על שם המשיבים 5-4, ואילו הזכויות בנכס יירשמו על שם מדינת ישראל. בהמשך, נמחקו המשיבים 8-4 מההליך כך שהנתבעים שנותרו הם המשיבים 3-1, ילדיו של ינקו (שיקראו להלן: המשיבים).

2.המבקשות טענו בתביעתן, בעיקרו של דבר, כי במועד שאינו ידוע העביר ינקו את זכויותיו בנכס לידי קלמן, וזה העביר את מלוא הזכויות בנכס במתנה לאימן, היא גיסתו, במסגרת הסכם מתנה מיום 7.4.1970 שדווח לרשויות המס (להלן: הסכם המתנה). נטען כי לאחר ההעברה, עברו הורי המבקשות להתגורר בנכס עם בני משפחתם, ולאחר פטירתם, אחיהן המנוח של המבקשות התגורר בחלק מן הנכס, וחלקו הושכר לשוכרים שונים. עוד טענו המבקשות, כי עובר לפטירת אימן, חתם כל אחד מן המשיבים על הצהרה שלפיה לאביהם, ינקו, לא היו בעת פטירתו זכויות כלשהן בנכס, וככל שהיו, אלה הועברו לאחיו קלמן (להלן: הצהרת המשיבים). חרף האמור, משביקשו המבקשות לעדכן את הרישום בספרי עמידר כך שהזכויות בנכס יירשמו על שם אימן, הן נתקלו בהתנגדות מצד המשיבים, באופן שאינו מתיישב עם התנהלותם ביחס לנכס משך עשרות שנים. מנגד טענו המשיבים, בתמצית, כי הם בעלי מחצית הזכויות בנכס כיורשי אביהם ינקו; כי לא קיימת כל ראיה המצביעה על העברת זכויותיו לקלמן; וכי הצהרתם נחתמה בחופזה ובשל הטעיה מצד המבקשות, ולפיכך היא חסרת תוקף משפטי.

3.בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. בפסק הדין נקבע תחילה, כי הוכח שקלמן העביר את זכויותיו בנכס לאימן של המבקשות בהסכם המתנה. השאלה המרכזית שעמדה להכרעה היתה, אפוא, האם קודם לכריתת הסכם המתנה, העביר ינקו את זכויותיו בנכס לקלמן. בהקשר זה נקבע, כי קיימות שורה של אינדיקציות התומכות בטענת המבקשות ולפיה ינקו אמנם העביר את זכויותיו לקלמן, ובהן – נוסחו של הסכם המתנה; צוואתו של קלמן שאינה מאזכרת את הנכס; העובדה שינקו חילק את רכושו לילדיו בעודו בחיים מבלי שהעניק להם זכויות בנכס; הצהרת המשיבים על העדר זכויות בנכס, בעניינה נדחתה הטענה כי זו נחתמה עקב הטעיה; וכן העובדה שהמשיבים לא העלו כל טענה לזכויות בנכס במשך למעלה מ-50 שנה, במהלכן החזיקה משפחת המבקשות בנכס בבלעדיות. חרף אינדיקציות אלה, קבע בית המשפט המחוזי כי לא עלה בידי המבקשות להציג הסכם בכתב להעברת הזכויות מינקו לקלמן, אף "שהענקת זכויות במקרקעין טעונה מסמך בכתב על פי דין". לפיכך נקבע, כי המבקשות לא עמדו בנטל הנדרש להוכחת תביעתן, ואין מנוס מדחייתה.

4.על פסק הדין האמור הגישו המבקשות ערעור לבית משפט זה, ולצדו הבקשה שלפניי, בגדרה מבוקש ליתן סעד זמני האוסר על ביצוע כל עסקה או דיספוזיציה בנכס עד להכרעה בערעור, וכן להורות על רישום הערה במרשם המקרקעין אודות הליך זה.

טענות הצדדים

5.בבקשתן טוענות המבקשות כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים. אשר לדרישת הכתב, נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם בפסק דינו מחוסר תום הלב שבהתנהלות המשיבים, ומפסיקת בית משפט זה הקובעת כי ניתן להתגבר במקרים מעין אלה על דרישת הכתב, ובפרט שעה שמדובר בהעברת זכויות בין שני אחים. כן נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לאפשרות שהסכם העברת הזכויות בין ינקו לקלמן נערך בטרם נכנסו הוראות חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 לתוקפן. לחלופין נטען, כי ככל שהמשיבים הם בעלי מחצית הזכויות בנכס, הרי שהצהרתם מהווה עסקה עצמאית ובה העבירו את זכויותיהם בנכס למבקשות. אשר למאזן הנוחות, נטען כי ככל שהמשיבים יבצעו עסקאות בזכויות הרשומות על שם ינקו, יעלה קושי בהשבת המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור. זאת, בעוד שקבלת הבקשה לא תגרום למשיבים נזק בלתי הפיך, בשים לב לכך שבמשך למעלה מחמישה עשורים השימוש הבלעדי בנכס נעשה על-ידי משפחת המבקשות.

6.בתגובתם לבקשה, טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור "קלושים ביותר", מקום שלא קיים הסכם בכתב המעיד על העברת זכויותיו של ינקו בנכס כמתחייב על פי דין, והמקרה דנן לא נכנס בגדר המקרים החריגים שבהם ניתן להתגבר על דרישת הכתב בהתאם לפסיקת בית משפט זה. בהתייחס למאזן הנוחות, נטען כי קבלת הבקשה תפגע בזכותם של המשיבים ליהנות מפרי זכייתם ולקבל את חלקם בנכס על פי פסק הדין, בפרט לאור העובדה שניתן סעד זמני דומה בבית המשפט המחוזי, אשר עמד בתוקפו במשך כשלוש שנים עובר למתן פסק הדין. לבסוף טענו המשיבים כי ככל שיוחלט ליתן סעד זמני כאמור, מן הראוי להורות על הפקדת ערובה משמעותית.

7.המשיבות 7-6 הותירו את ההכרעה בבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט, והוסיפו כי ככל שיינתן סעד זמני כמבוקש, יהיה זה נכון לסייג ממנו את הפסיקתה לתיקון טעות הסופר במרשם המקרקעין שניתנה ביום 31.7.2023, ואשר טרם בוצעה.

דיון והכרעה

8.לאחר עיון בבקשה ובתגובות לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל בעיקרה, כפי שיפורט להלן.

9.כידוע, בית המשפט יורה על מתן סעד זמני לתקופת הערעור, רק אם הוכיח מבקש הסעד כי סיכויי הערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בין שני השיקולים האמורים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כאשר מקובל לראות בשיקול בדבר מאזן הנוחות כאבן הבוחן המרכזית בהכרעה (ראו מיני רבים: ע"א 8110/23 פלוני נ' פלוני, פסקה 6 (23.11.2023); ע"א 8760/22 מסרי נ' עזבון המנוח אבו הלאל, פסקה 11 (23.10.2023)).

בענייננו, אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, דומה כי השיקול בדבר מאזן הנוחות, אשר לו ניתנת כאמור הבכורה בבקשות מסוג זה – מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה. החשש המרכזי שמעלות המבקשות נוגע למכירת זכויותיהם של המשיבים בנכס לצדדים שלישיים תמי לב, באופן העלול לסכל את העברת הזכויות למבקשות ככל שערעורן יתקבל. במקרים מעין אלה, גוברת הנטייה להורות על מתן סעד זמני כאמור (ראו והשוו: ע"א 4679/23 פריש נ' פוטזניק, פסקה 5 (6.7.2023) (להלן: עניין פריש); ע"א 7216/22 האפוטרופוס הכללי כמנהל הנכסים העזובים של הנעדר ראובן מאיר מועלם נ' מועלם, פסקה 13 (28.11.2022)). מנגד, המשיבים לא הציגו בתגובתם כל נזק קונקרטי העלול להיגרם להם כתוצאה מקבלת הבקשה. כן יש לייחס משקל בהקשר זה, לפרק הזמן הארוך שבו החזיקה משפחת המבקשות באופן בלעדי בנכס, במשך כ-50 שנה, מבלי שהמשיבים העלו טענה בעניין (השוו: עניין פריש, בפסקה 5). בנסיבות אלה, יש להיעתר לבקשה למתן צו איסור דיספוזיציה. עם זאת, משנשמר צו איסור הדיספוזיציה שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי לאורך שנות ניהול ההליך – לא ראיתי צורך להורות על רישום הערה במרשם המקרקעין אודות קיומו של הליך זה.

10.אשר על כן, אני מורה על מתן צו האוסר על ביצוע דיספוזיציה בנכס עד להכרעה בערעור. ככל שהערובה שהופקדה כתנאי למתן הסעד הזמני על-ידי בית המשפט המחוזי הוחזרה למבקשות, יפקידו המבקשות ערובה להבטחת נזקי המשיבים בסך 10,000 ₪ בקופת בית המשפט עד ליום 4.8.2024.

אין בצו האמור כדי למנוע תיקון טעות הסופר שנפלה במרשם, בהתאם לפסיקתה שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 31.7.2023.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.