ע"א 5259/09 מרדכי פסו נ. כונס הנכסים הרשמי -מחוז באר שבע

1.

בעקבות פניית המבקשים ניתן ביום 7.8.2009 צו כינוס לנכסיהם, והם חויבו בתשלום חודשי בסך 500 ש"ח. צו הכינוס ניתן לאחר שנגד המבקשים הוגשו לא פחות מ-26 תביעות חוב, בסכום כולל של כ-160,000 ש"ח. בהמשך, הגישו המבקשים בקשה להכריז עליהם כפושטי רגל. הכונס הרשמי התנגד לבקשה זו, בנימוק לפיו נהגו המבקשים בחוסר תום-לב לאחר מתן צו הכינוס: נמנעו מלשלם את התשלומים החודשיים שהוטלו עליהם; לא הגישו דו"חות הכנסות והוצאות חודשיים, וכאשר הגישו דו"חות כאמור הם לא צירפו אסמכתאות כנדרש. עוד טען הכונס הרשמי, כי המבקשים לא דיווחו על החזרי מס שהופקדו בחשבונם, וכי הם מנהלים אורח חיים שאינו תואם את בקשתם להכריז עליהם כפושטי רגל.

2.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשים, ובתוך כך קיבל את טענותיו של הכונס הרשמי באשר להתנהלותם. נקבע, כי "אין ספק שדיווחיו של [המבקש] אינם דיווחי אמת. אין גם ספק, כי החייב מתקיים ברמת חיים גבוהה למדי, כאשר סך הוצאותיו משתווה לכאורה לסך הכנסותיו, ובמקביל, הוא נתמך על ידי גמ"חים והלוואות שאינם זוכים לגילוי כלשהו בדוח ההכנסות וההוצאות. התנהלותו של ה[מבקש] מלמדת כי החייב מבקש לחסות תחת כנפי הליך פשיטת הרגל, כאשר הוא מתקיים אכן ברמת חיים גבוהה למדי על פי דיווחיו הוא, ומשלם באיחור ניכר תשלום חודשי מזערי, הדדית עם [המבקשת]... צודק הכנ"ר בהתנגדותו להכרזתו של [המבקש] כפושט רגל, בנסיבות אלה" (עמ' 8 להחלטתו של בית המשפט המחוזי).

2.

על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה, ויחד עמו הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. בגדרי הבקשה טוענים המבקשים, כי מצבם הכלכלי בכי רע, ועל כן נבצר מהם לעמוד בתשלומים בהם חויבו, ולממן ייצוג משפטי במסגרת הדיון בבקשה להכריז עליהם כפושטי רגל. עוד הם טוענים כי סיכויי הערעור שהגישו להתקבל – טובים; וכי עיכוב ביצוע פסק הדין נדרש כדי למנוע את חידושם של הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדם. הכונס הרשמי מתנגד לבקשה. להשקפתו, ההליך של בקשה לעיכוב ביצוע אינו ההליך המתאים בנסיבות העניין, ולמעשה היה על המשיבים להגיש בקשה לסעד זמני בערעור.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ובתגובה לה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. ראשית, סבורני כי בטענת המשיב לפיה הדרך הנכונה לנקוט בה בנסיבות העניין הייתה הגשת בקשה לסעד זמני בערעור – יש טעם רב (ראו בהקשר זה החלטתו של השופט גרוניס בע"א 1561/03 דוד נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 18.3.2003). שנית, ולגופו של עניין, נראה כי התנאים למתן סעד זמני אינם מתקיימים במבקשים. כידוע, בית-המשפט יעניק סעד זמני בערעור בכפוף לקיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, כי לא ניתן לשלול את סיכויי הערעור להתקבל, והאחר, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש (ע"א 8389/08 גראץ נ' נבון (לא פורסם, 7.12.2008); ע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין נ' לוביאנקר (לא פורסם, 4.12.2008)). הטענה בדבר סיכוייו של הערעור שהוגש להתקבל נטענה בעלמא, והיא אינה נסמכת על הנמקה כלשהי. בנוסף, החלטתו של בית המשפט המחוזי נשענת על קביעות שבעובדה בדבר מצבם הכלכלי של המבקשים והתנהלותם, וכידוע, בקביעות מעין אלה ממעטת ערכאת הערעור להתערב. מכאן, שבניגוד לטענת המבקשים, על פניו, אין לומר כי סיכויי הערעור שהגישו גבוהים.

גם שיקולים של מאזן הנוחות אינם מצדיקים מתן הסעד הזמני. כידוע, נקודת המוצא בעניין זה היא כי בעל דין שזכה בדינו זכאי לממש לאלתר את פסק הדין, ועל העותר לקבלתו של סעד זמני לשכנע כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שאם לא יינתן הסעד המבוקש הוא יתקשה להשיב את המצב לקדמותו. בענייננו, טוענים המבקשים כי אם לא יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל נגדם ייגרמו להם נזקים קשים. טענה זו נטענה בעלמא וללא ביסוס ממשי, וממילא ההלכה הפסוקה היא כי המשך הליכי הוצאה לפועל נגד חייב, לא ייחשב כנזק בלתי הפיך לעניין בחינתו של מאזן הנוחות (ע"א 7994/08 גוטמן נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 3.12.2008); ע"א 10645/07 אלקונין נ' וולנץ (לא פורסם, 16.1.2008)).

נוכח האמור, הבקשה נדחית.