ע"א 533/11 יגאל אהובי נ. חבס - ח.צ השקעות (1960) בע"מ

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע סעיפים 1 ו-2 לפסיקתה, אשר ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת מ' אגמון-גונן), במסגרת פסק דין בו נתקבלה תביעת המשיבה לאכיפה של הסכם למכר מניות, וזאת עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין ועל סעיפי הפסיקתה.

השתלשלות ההליכים

1.

המבקשת והמשיבה

1 (להלן: המשיבה ) הינן בעלות מניות בחברת Goodmayes Ltd.

(להלן: חברת גודמייס ), אשר לה זכויות בתיק נכסים, הכולל ששה-עשר מלונות של רשת הילטון. המשיב 2, מר יגאל אהובי (להלן: אהובי ), שהינו משיב פורמאלי בבקשה זו, הינו מנהלה של המבקשת. בין המבקשת למשיבה נתגלעה מחלוקת בשאלה האם בשיחת טלפון, שנערכה בין אהובי למנהלה של המשיבה, נכרת בין הצדדים הסכם מכר מניות, לפיו תרכוש המבקשת את מניות המשיבה במיזם הילטון, תמורת 3.1 מיליון לירות שטרלינג. בפסק דינו מיום 14.11.10, קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' אגמון-גונן) כי בשיחת הטלפון אכן נכרת חוזה בין הצדדים, ולפיכך, חויבה המבקשת לרכוש את מניות המשיבה בחברת גודמייס, תמורת סכום של 19,588,900 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (להלן: סכום התמורה ). ביום 20.1.11, לבקשת המשיבה, וחרף התנגדות המבקשת, ניתנה על ידי בית משפט המחוזי פסיקתה, שמטרתה הבהרת חיוביה הכספיים של המבקשת על פי פסק הדין. המבקשת ואהובי הגישו ערעור לבית משפט זה, וערעורם עודנו תלוי ועומד. כחודש לאחר מתן הפסיקתה, נעתר בית משפט זה לבקשת המבקשת ואהובי לתיקון כתב הערעור, ואפשר להם להעלות בו אף את השגותיהם באשר לפסיקתה.

2.

עניינה של הבקשה שלפניי אינה בעיכוב ביצוע פסק הדין אלא בעיכוב ביצועם של סעיפים 1-2 לפסיקתה, בהם נקבע כי על המבקשת לשלם למשיבה את סכום התמורה, וכנגדו, בחלוף 7 ימים מביצוע התשלום כאמור, יהא על המשיבה להעביר לידי המבקשת את מניותיה בחברת גודמייס. בעניין זה, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט קמא. בהחלטה ראשונה מיום 17.3.11 (להלן: ההחלטה המוקדמת ), קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה, בנימוק שהדיון המקדמי בערעור קבוע למועד קרוב ביותר ועיכב את ביצוע הפסיקתה. ביום 29.3.11 הגישה המשיבה בקשה למתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, לאחר שנדחה מועד הדיון בערעור, לה נעתר בית המשפט קמא. בהחלטתו קבע בית המשפט, כי משנדחה מועד הדיון בערעור, שוב אין להיעתר לבקשת עיכוב הביצוע דנן (להלן: ההחלטה המאוחרת ). מכאן הבקשה שלפניי לעיכוב ביצוע הפסיקתה.

יצוין, כי עוד בטרם נחתמה הפסיקתה, הגישה המבקשת שתי בקשות לעיכוב ביצוע פסק הדין – הראשונה לבית המשפט המחוזי (ת.א 1977/08, שניתנה על ידי כבוד השופטת מ' אגמון-גונן) והשנייה לבית משפט זה (בש"א 175/11, שניתנה על ידי כבוד השופט ס' ג'ובראן), אשר נדחו, בנימוק כי מדובר בחיובים כספיים ולפיכך הנזק שעלול להיגרם למבקשת כתוצאה מביצוע פסק הדין וזכייה בערעור אינו בלתי הפיך וכן כי המבקשת לא הוכיחה שסיכויי הערעור טובים, במידה המצדיקה היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע.

בהחלטתי מיום 5.4.11, הוריתי למשיבה להגיש תגובתה לבקשה וכן נעתרתי לבקשה ליתן צו ארעי לעיכוב ביצוע סעיפים 1-2 לפסיקתה, עד להחלטה אחרת.

טענות המבקשת

3.

המבקשת גורסת כי בית המשפט קמא הכריע בבקשה בה עסקינן בשתי החלטות סותרות, מיום 17.3.11 ומיום 29.3.11. היא מטעימה כי פניית המשיבה לבית המשפט קמא מיום 29.3.11 בבקשה כי יכריע בבקשה לעיכוב ביצוע הפסיקתה, צריכה הייתה להיעשות בדרך של הגשת רשות ערעור לבית משפט זה, שכן לדבריה, הבקשה לעיכוב ביצוע הפסיקתה הוכרעה כבר ביום 17.3.11. למצער, טוענת היא כי הדרך המתאימה הייתה הגשת בקשה לעיון מחדש בשל שינוי נסיבות. אף אם הייתה מוגשת בקשה כאמור, לעמדתה ראוי היה לדחותה, שכן דחיית מועד הדיון בערעור בחודש ימים אינה עולה כדי שינוי נסיבות המצדיק שינוי מן ההחלטה על עיכוב הפסיקתה.

4.

לעניין בקשתה לעיכוב ביצוע, סבורה המבקשת כי מתקיימים בעניינה שני התנאים להיעתרות לבקשה. באשר לסיכויי הערעור בכל הנוגע לניסוח הפסיקתה, גורסת המבקשת כי סיכוייה טובים, שכן לטענתה, סעיף 2 לפסיקתה, המחייב את המשיבה להעביר לידי המבקשת את המניות שבעה ימים לאחר מועד התשלום בגינן, אינו משקף את המסמכים שהוצגו בפני בית המשפט קמא ואת הפרקטיקה המסחרית המקובלת. לטענתה, הצדדים מעולם לא קבעו ביניהם כי תשלום סכום התמורה יקדם להעברת המניות, אלא כי העברת המניות תקדם לתשלום התמורה, כעולה מן המסמכים שהגישה המשיבה במסגרת ההליך העיקרי. למצער, טוענת המבקשת כי פסק הדין הורה על אכיפת הסכם שנכרת בשיחת טלפון, בה סוכם כי המבקשת תרכוש את מניות המשיבה תמורת 3.1 מיליון ליש"ט ותו לא. לא סוכם דבר ביחס למועד התשלום ולא באשר לדרך ביצוע העסקה, ולפיכך, השלמת הפרטים החסרים צריכה להיעשות על פי הפרקטיקה המסחרית המקובלת בעסקאות כגון דא, שהיא לעמדת המבקשת, כזו שתשלום התמורה והעברת המניות על שמה של הרוכשת, הם חיובים מקבילים ושלובים זה בזה.

באשר למאזן הנוחות, טוענת המבקשת כי ביצוע הפסיקתה בנוסחה הקיים יעמידה במצב בלתי נסבל מבחינה כלכלית ומשפטית, ויחשוף אותה לנזק בלתי הפיך. היא מטעימה כי בפרק הזמן שיחלוף בין תשלום סכום התמורה ועד להעברת המניות לבעלותה, עלולים להתרחש אירועים שיסכלו את קיומה של העסקה, בין אם יהיו אלו אירועים שבשליטת המשיבה, שתמריצה להעברת המניות בהקדם לאחר שקיבלה את סכום התמורה יפחת משמעותית, ובין אם יהיו אלו אירועים שאינם בשליטת המשיבה, דוגמת הטלת עיקול על ידי צד ג' על המניות, או אי-קבלת אישור לקיום העסקה מטעם גורמים מממנים מעורבים. היא מוסיפה כי סירובה של המשיבה להצעת המבקשת כי ייקבע מועד ל"סגירת" העסקה נשואת פסק הדין, בו תעביר המשיבה לידי המבקשת אישור מטעם דירקטוריון חברת גודמייס להעברת המניות כנגד קבלת התשלום, מעיד על חוסר תום ליבה של המשיבה ואף על כוונתה שלא להעביר את המניות בסופו של דבר על שמה של המבקשת. לעומת זאת, המבקשת סבורה כי למשיבה לא ייגרם כל נזק אם יינתן צו עיכוב הביצוע כמבוקש, שמשמעותו לשיטתה היא כי חיוב המבקשת לשלם את התמורה בגין המניות יהיה מקביל ושלוב בחובת המשיבה להעביר את מניותיה על שם המבקשת.

טענות המשיבה

5.

ראשית, גורסת המשיבה כי טענתה המקדמית של המבקשת בדבר ההחלטות הסותרות כביכול של בית המשפט קמא, איננה רלוונטית בדיון בבקשה לעיכוב ביצוע. לשיטתה, ההחלטה המוקדמת התקבלה אך משום סמיכות מועד הדיון המקדמי בערעור ומבלי שניתן נימוק שבדין להיעתרות לבקשה, ואילו בהחלטה המאוחרת דן בית המשפט קמא בבקשה לגופה. לחילופין, מטעימה המבקשת כי דחיית מועד הדיון בערעור מהווה שינוי נסיבות, ומפני שהחלטה לעיכוב ביצוע היא החלטת ביניים, שאינה מהווה מעשה בית-דין, ניתן להביאה לעיון מחדש בפני הערכאה שדנה בה לראשונה.

6.

לעצם הבקשה לעיכוב ביצוע הפסיקתה, טוענת המשיבה כי אין מקום להיעתר לבקשה דנן, שכן הפסיקתה במהותה מעגנת את קביעות פסק הדין, והרי שתי בקשות קודמות לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחו. אף לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה, מן הטעם שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת וכן מן הטעם שסיכויי הערעור אינם טובים. היא עומדת על כך שעניינו של פסק הדין בחיוב כספי, ולכן אין כל קושי להשיב את המצב לקדמותו אם ייגרם למבקשת נזק. היא מוסיפה כי סיכויי המבקשת בערעור באשר לפסיקתה קלושים, שכן לעמדתה, לא הצליחה המבקשת להוכיח כי קיים נוהג המעיד על כך שהחיוב הכספי צריך להיערך במקביל להעברת המניות. ממילא, היא סבורה כי המבקשת מנועה מלטעון שלא קיים הסכם, כטענתה בערעור, ובד בבד להעלות טענות בדבר תוכנו של הסכם כאמור בגדרה של הבקשה לעיכוב ביצוע. לבסוף, באשר לטענת המבקשת כי המשיבה דחתה את הצעתה לקבוע מועד לסגירת העסקה, טוענת המשיבה כי מדובר בטענה חסרת תום לב, שכן אהובי עצמו הוא בעל השליטה בדירקטוריון חברת גודמייס, וככזה יכול לסכל את העסקה האמורה, באם קיומה יהיה כפוף לאישור הדירקטוריון.

דיון והכרעה

7.

בטרם אפנה לבחינת השאלה האם במקרה דנן מתקיימים התנאים ליתן עיכוב ביצוע כמבוקש, אדון בטענתה המקדמית של המבקשת, כי ההחלטה המאוחרת של בית המשפט קמא, סותרת את החלטתו המוקדמת באותו עניין, ולפיכך יש לבטלה. כידוע, החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע היא החלטת ביניים וככזו, אינה מהווה מעשה בית-דין, וניתן להביאה לעיון מחדש בפני הערכאה שדנה בה לראשונה, הרשאית לשנותה אם השתנו הנסיבות ממתן ההחלטה הראשונה (ע"א 9396/00 קרנית נ' זנגי פ"ד נה(3) 537, 540 (2001) וההפניות שם; ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי פ"ד נו(4) 505, 508 (2002); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי , 674 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן )). ואכן, במקרה דנן קבע בית המשפט קמא, בהחלטה המוקדמת, כי לאור סמיכות מועד הדיון בערעור, יעוכב ביצוע הפסיקתה, ואילו בהחלטה המאוחרת החליט שלא להתיר את עיכוב הביצוע, וזאת מן הטעם שהפסיקתה משקפת את פסק הדין ומשנדחו שתי בקשות לעיכוב ביצוע פסק הדין, אין להיעתר לבקשה דנן. לטעמי, יש לראות בבקשת המשיבה למתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע הפסיקתה מיום 29.3.11, כבקשה לעיון מחדש בשל שינוי נסיבות. אמנם, בקשה זו לא נשאה את הכותרת "בקשה לעיון מחדש". ברם, מעיון בגוף הבקשה, עולה כי היא מתמקדת בשינוי הנסיבות שחל עקב שינוי מועד הדיון בערעור, ומטעימה כי שינוי נסיבות זה מצדיק את ביטול ההחלטה המוקדמת. בנוסף, כעולה מהחלטת בית המשפט קמא מיום 17.3.11, הסיבה היחידה להיעתרות לבקשה הייתה מועד הדיון הקרוב, ומבלי שניתנו נימוקים המצדיקים את עיכוב הביצוע לגופו. זאת, בשונה מההחלטה מיום 29.3.11, הקושרת בין ההחלטות הקודמות לעיכוב ביצוע פסק הדין ובין הבקשה לעיכוב ביצוע הפסיקתה ואף מציינת כי לאור שינוי הנסיבות, היינו, דחיית מועד הדיון, שוב אין מקום לעיכוב ביצוע הפסיקתה. משאלה הם פני הדברים, סבורני כי יש לדחות את טענת המבקשת כי בית המשפט קמא לא היה רשאי להכריע פעמיים באותה הבקשה, בהיותה של ההחלטה המאוחרת, מבחינה מהותית, בגדר עיון חוזר בהחלטת ביניים, שאינה מהווה מעשה בית-דין.

8.

לאחר עיון בבקשה לגופה, סבורני כי דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). עיכוב ביצוע, ובפרט עיכוב ביצועו של פסק דין כספי, יינתן במקרים חריגים בלבד (ראו: ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן (לא פורסם, 28.10.02); ע"א 9117/03 זהר נ' ברדויל (לא פורסם, 27.10.03)). על מבקש הסעד הזמני להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכוייו לזכות בערעור טובים הם. השני, כי מאזן הנוחות נוטה בברור לטובתו (ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם, 11.11.04); ע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, 14.4.05)). בחינת אמות מידה אלה במקרה שלפנינו מובילה למסקנה כי אין מקום להורות על מתן הסעד הזמני בנסיבות העניין.

9.

במקרה דנן, אינני נדרשת לסיכויי הערעור על פסק הדין, שכן אלו נבחנו בהחלטתו של כבוד השופט ג'ובראן, בבש"א 175/11, בה נדונה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. לעומת זאת, באשר לסיכויי הערעור על ניסוח הפסיקתה, סבורני כי קיים קושי להעריכם, בעיקר משום שטענות הצדדים בדבר מועד ביצוע העסקה כלל לא נדונו בבית המשפט קמא, עובדה שממילא יש להניח כי יש לה השפעה כלשהי על סיכויי הערעור. בפסק הדין נקבע כי "מכל האמור לעיל עולה כי נכרת הסכם מחייב עם התובעת למכירת מניותיה. אשר למועד הביצוע ולמהות המכר והמחיר אין למעשה מחלוקת בין הצדדים" (עמ' 11 לפסק הדין; ההדגשה שלי ע.א.). והנה, לאחר שנחתמה הפסיקתה, שמעצם מהותה אמורה לשקף את הקביעות האופרטיביות של פסק הדין ולהיסמך עליו ( גורן , עמ' 340), נתגלעה בין הצדדים מחלוקת באשר למועד ביצוע החיובים לפי ההסכם. כלל הוא כי בהערכת סיכויי הערעור "אין בית המשפט נכנס לפני ולפנים של סיכוי זה וביסוסו, ודי בסיכויים לכאורה, כפי שמתגלים בבדיקה ראשונית של פסק הדין ונימוקי הערעור, כדי לצאת ידי החובה בנדון" (ב"ש 978/84 שכון עובדים נ. מלובנציק פ"ד ל"ח (4) 572, 576 (1984)). סבורני, אפוא, כי במסגרת בקשה זו, בנסיבות בהן טענות הצדדים עובדתיות במהותן, אך לא נדונו כלל על ידי בית המשפט קמא בפסק הדין, לא ניתן לשלול לחלוטין את סיכויי הערעור אך גם לא ניתן לקבוע כי קיימים סיכויים טובים לקבלת טענות המבקשת בעניין זה, באופן המצדיק היעתרות לבקשה לסעד זמני.

10.

חרף הקושי בהערכת סיכויי הערעור, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה בברור לטובת המבקשת, ומשכך, דין הבקשה להידחות. ראשית, עניין לנו בחיוב כספי, והגם שסכום התמורה גבוה ביותר, אין מדובר בעניין בלתי הפיך, שלא ניתן לפצות בגינו אם תתקבלנה טענות המבקשת בערעור (ראו והשוו: עע"ם 1263/10 ארבל חבר מועצת כפר תבור נ' דולה ראש מועצת כפר תבור (לא פורסם, 17.2.10); רע"א 2084/10 עזבון המנוחה שרה אליהו נ' קופת חולים לאומית

(לא פורסם, 25.5.10)) . שנית, לא שוכנעתי כי במקרה בו תזכה המבקשת בערעור, ייבצר ממנה לגבות בחזרה את כספה מן המשיבה. המבקשת העלתה בבקשתה השערות שונות באשר ליכולתה של המשיבה לקיים את חיובה לפי סעיף 2 לפסיקתה ולהעביר לה את המניות שרכשה לאחר תשלום סכום התמורה. כך נטען, למשל, כי בפרק הזמן של 7 ימים, הקבוע בסעיף 2 לפסיקתה, עלולים צדדים שלישיים, דוגמת דירקטוריון חברת גודמייס, או בנקים מעורבים, לסכל את ביצוע העסקה. ברי, כי השערות אלו התמקדו ביכולת המשיבה לקיים את חיובה ולהעביר את המניות על שמה של המבקשת, ולא ביכולתה של המשיבה להשיב למבקשת את כספה באם האחרונה תזכה בערעור. למעשה, ומבלי שסבורה אני שאכן כך יהיה, גם אם יתממשו חלילה התרחישים שהעלתה המבקשת, והעסקה תסוכל בטווח שבעת ימים, לאחר שישולם סכום התמורה, תוכל המבקשת לדרוש את השבת הסכום ששילמה.

מנגד, הנזק שייגרם למשיבה מאי-ביצועה המיידי של הפסיקתה הוא רב. כמתואר בכתבי טענות הצדדים, ביצוע העסקה נשוא הבקשה התעכב זמן רב. בכך נפגע אינטרס לגיטימי של המשיבה, שזכתה בתביעתה בבית המשפט קמא.

לבסוף, יש לתת את הדעת לכך שמועד הדיון המקדמי בערעור קבוע תוך זמן קצר, ליום 8.5.11. מיותר לציין כי במועד זה יהיה ידוע גם אם המשיבה קיימה את חלקה על פי סעיף 2 לפסיקתה, וממילא יעמוד הדבר לנגד עייני בית המשפט בדונו בערעור.

הנה כי כן, סבורני כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה – הן משום שעניין לנו בחיוב כספי, ונראה כי אין כל קושי בהחזרת את המצב לקדמותו באם תזכה המבקשת בערעורה, הן משום שלאחר הזמן הרב שחלף בשל ההתדיינות בין הצדדים, מתחזק האינטרס לגיטימי של המשיבה כי יבוצע פסק הדין ותקוים העסקה למכירת המניות.

11.

בשולי הדברים אתייחס לבקשות הנוספות שהגישו הצדדים במסגרת הבקשה שלפני. ראשית, הוגשה בקשה מטעם המבקשת להגיש תשובה לתגובת המבקשת לבקשה לעיכוב ביצוע (להלן: הבקשה ). בהחלטתי מיום 14.4.11, נעתרתי לבקשה, ובהתאם, הגישה המבקשת תשובה לתגובת המשיבה ביום 17.4.11 (להלן: התשובה ). באותו היום, הוגשה "הודעה מטעם המשיבה" (להלן: ההודעה ), בה נטען כי הבקשה להגשת תשובה מטעם המבקשת הוגשה בהיעדר התייחסות מטעם המשיבה לבקשת התגובה, בניגוד להנחיות נשיאת בית המשפט העליון, ולפיכך היא שומרת לעצמה את הזכות להשיב לטענות שהעלתה המבקשת במסגרת התשובה. מנגד, הגישה המבקשת בקשה למחיקת ההודעה והוצאתה מתיק בית המשפט, בנימוק כי היא איננה הודעה מעדכנת כי אם מסמך הכולל טענות לגופו של עניין, וממילא, לתפיסתה, טענות אלו אינן נכונות. אין לקבל את בקשת המבקשת למחיקת ההודעה מתיק בית המשפט. אכן, כטענת המשיבה, הבקשה להגשת התשובה הוגשה בניגוד לסעיף 8.א.12. להנחיות נשיאת בית המשפט העליון, המחייב את תגובת הצד שכנגד לבקשות כגון דא. הגם שכך, עיינתי בתשובה ועל אף הנטען בה, החלטתי כי אין להורות על עיכוב ביצוע הפסיקתה. לאור הדרך הדיונית הפסולה בה נקטה המבקשת בהגשת הבקשה, נדחית בקשתה למחיקת ההודעה מטעם המשיבה מתיק בית המשפט.

סיכומו של דבר, הבקשה לעיכוב ביצוע הוראות סעיפים 1-2 לפסיקתה נדחית. המבקשת תשלם למשיבה שכר טרחת עורך דין והוצאות בגובה 10,000 ₪. למען הסר ספק, הצו הארעי המורה על עיכוב ביצוע הוראות הפסיקתה מבוטל בזה.