ע"א 5392/16מפעלי ים בע"מ נ. מתניה רדין

1.

המערערת היא חברה פרטית שעיקר פעילותה הוא בהפעלת חניון לכלי רכב הממוקם בקרבת בית החולים רמב"ם שבחיפה. במשך תקופה ארוכה היה המשיב 1 (להלן: המשיב ) בעל מניות במערערת והפעיל את החניון. לטענת המערערת בתקופה זו מעל המשיב באופן שיטתי בכספיה (בחודש מרץ 2015 אף הורשע המשיב, על יסוד הודאתו, בגניבה של לפחות 850,000 ₪ מידי המערערת); על כן הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה נגד המשיב על סך של כ- 8 מיליון ₪ בעילות של גזל, תרמית, הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר

(ת"א 24839-03-15; להלן: ההליך העיקרי ) .

2.

בד בבד עם הגשת התביעה בהליך העיקרי עתרה המערערת להטלת עיקולים זמניים על זכויותיו ונכסיו של המשיב, בהם גם דירת מגורים שהייתה בבעלותו ובבעלות אשתו לשעבר, המשיבה 2 (להלן בהתאמה: הנכס ו- המשיבה ), ובית המשפט נעתר לבקשתה. ביום 22.7.2015 צמצם בית המשפט את היקף הצו שניתן לסכום של 3.3 מיליון ₪ והותיר את העיקול על זכויותיו של המשיב בבנק לאומי בלבד, כך שהעיקול על הנכס בוטל. בקשה דחופה לעיון מחדש הוגשה יום למחרת, ועל יסודה עיכב בית המשפט את החלטתו בו ביום עד להחלטה סופית. לאחר דיון בבקשה, הורה בית המשפט על ביטול הצמצום שעליו הורה לגבי נכסי המשיב, והותיר את העיקולים - בסך של 3.3 מיליון ₪ - שהוטלו בראשית ההליך על כל זכויות ונכסי המשיב, לרבות על הנכס (החלטה מיום 20.9.2015).

3.

בדיעבד הסתבר כי החלטת בית המשפט מיום 22.7.2015 על ביטול העיקול עודכנה ברישומי המרשם על-ידי המשיב, והעיקול הוסר מהרישומים, וזאת אף שלטענת המערערת נשלח מכתב מטעמה לבא-כוח המשיב עוד ביום 23.7.2015 בדבר החלטת בית המשפט המעכבת את ביצוע ההחלטה, שבו התריעה בפניו לבל ייבצע המשיב "מחטף". ההחלטות האחרות שהשיבו את המצב על כנו לא עודכנו ברישומי המרשם (המבקשת טוענת כי היא שלחה הודעה לרשות מקרקעי ישראל, אך בית משפט קמא בהליך מושא הערעור מצא כי המערערת לא הוכיחה שכך פעלה משלא הציגה לעיונו אישורי מסירה ולא נמצאה כל ראיה תומכת אחרת); ובשורה התחתונה, לפי הרישום במרשם, גם לאחר שניתנו ההחלטות השיפוטיות שמעכבות ומבטלות את ביטול העיקול, העיקול בוטל.

4.

ביום 27.10.2015, בהעדר עיקול רשום במרשם, העביר המשיב את זכויותיו בנכס למשיבה . זאת, בהתאם להתחייבותו מיום 14.9.2015 במסגרת נספח להסכם הגירושין ביניהם שנכרת עוד ביום 27.5.2015. המערערת, שגילתה על העברת הזכויות רק ביום 2.11.2015, פנתה לבית המשפט בהליך העיקרי ב"בקשה להרחבת העיקולים", אך בית המשפט קבע שאין זו הדרך הדיונית המתאימה, וכי המערערת יכולה להגיש תביעה עצמאית ולבקש במסגרתה סעדים זמניים, ולפיכך הורה על מחיקת הבקשה (החלטה מיום 3.11.2015).

5.

המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי בנצרת תובענה על דרך של המרצת פתיחה - זהו ההליך מושא הערעור - שבה עתרה למתן סעד הצהרתי לפיו הזכויות בנכס שייכות בחציין למשיב ובחציין למשיבה. טענתה הייתה כי המשיב, בהעבירו את זכויותיו בנכס, הפר ברגל גסה את ההחלטות השיפוטיות שניתנו במסגרת ההליך העיקרי, וכי הסכם הגירושין, על נספחיו, שנכרת בין המשיב למשיבה הוא הסכם פיקטיבי ולמראית עין. לחלופין עתרה להטלת עיקול על מחצית מהזכויות בנכס הרשומות במלואן על שם המשיבה. בקשה למתן צו מניעה שיורה למשיבה להימנע מביצוע דיספוזיציה בנכס עד להכרעה בתובענה התקבלה. ביום 2.6.2016 ניתן פסק הדין שדחה את התובענה. בפסק הדין נקבע כי המערערת לא הוכיחה כי הסכם הגירושין בין המשיב למשיבה הוא פיקטיבי, וכי מכל מקום, חרף ידיעת המשיב על ההחלטות השיפוטיות בענין הנכס, וגם אם מניחים כי המשיבה הייתה מודעת אף היא להחלטות אלה, העברת הזכויות בנכס היא העברה תקפה שנעשתה כדין.

6.

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית משפט זה, ולצדו הבקשה שלפני למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שיימנע מהמשיבה לבצע דיספוזיציה בנכס. לטענת המערערת, אם תעביר המשיבה את זכויותיה בנכס לאחֵר, עלולה היא לעמוד בסופו של יום בפני שוקת שבורה, וערעורה יתייתר הלכה למעשה. כן טענה כי ממילא לפי הסכם הגירושין בין הצדדים הוסכם שלא למכור את הנכס עד לשנת 2030. בנוסף נטען גם לסיכויי ערעור טובים.

7.

המשיבים - כל אחד מיוצג בנפרד והגיש תשובה מטעמו - התנגדו למתן הסעד המבוקש. אשר למאזן הנוחות נטען כי זה לא נוטה לטובת המערערת. המשיב הדגיש כי התנאי בהסכם הגירושין לפיו לא יימכר הנכס עד לשנת 2030 בוטל במסגרת נספח מאוחר יותר שהמערערת מודעת אליו; המשיבה הדגישה כי זיקתה של המערערת לנכס היא נחותה מזיקתה שלה; ושניהם גם יחד טענו בנוסף כי למערערת לא ייגרם נזק בלתי הפיך שלא ניתן לפיצוי כספי אם יימכר הנכס לצד שלישי. גם לענין סיכויי הערעור טענו המשיבים כי אלה, בהיותם נמוכים, תומכים בדחיית הבקשה. יצוין כי המשיב טען גם כי דין הבקשה להימחק על הסף משום שהמערערת לא צרפה התחייבות עצמית בהתאם לדין, אלא שטענה זו אינה נכונה - המערערת צרפה התחייבות עצמית כדבעי עם הגשת הבקשה; ואגב, עיון בנתוני התיק באתר הרשות השופטת היה מלמד על כך.

8.

לאחר העיון בבקשה ובתשובות המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. כידוע, על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור להראות כי מתקיימים שני תנאים המקיימים ביניהם יחסי גומלין: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (ראו למשל ע"א 4683/16 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עזבון אשר כהן ז"ל , פסקה 16 (20.7.2016)).

9.

בענייננו, מבלי לקבוע מסמרות, איני סבור כי סיכויי הערעור, לפחות בנוגע לחלק מהטענות שהעלתה המערערת, הם קלושים עד כדי כך שמוצדק לדחות את הבקשה בשל טעם זה בלבד.

10.

אשר לתנאי בדבר מאזן הנוחות, זה נוטה לטעמי באופן מובהק לטובת המערערת. למעשה ההליך מושא ערעור זה הוא הסתעפות, חוליה נוספת בשרשרת של ההליך העיקרי שנדון כאמור בבית המשפט המחוזי בחיפה ועניינו הוא תביעת המערערת נגד המשיב. ההליך מושא הערעור נסב אך על העברת הזכויות בנכס שנעשתה ביום 27.10.2015 ושהתאפשרה בשל כך שהחלטות שיפוטיות המורות על עיקולו של הנכס לטובת המערערת (שניתנו במסגרת ההליך העיקרי) לא נרשמו כדין ברישומי המרשם (ואולי חמור מכך - בשל כך שההחלטה על ביטול העיקול, שביצועה עוכב יום למחרת, נרשמה שלא בתום לב). מבלי להביע עמדה בשאלה על מי רובצת האחריות לכך שההחלטות לא נרשמו ובשאלה מהן המשמעויות הנובעות מכך - שאלות שנדונו בבית משפט קמא בהליך מושא הערעור - דומני כי נקודת המוצא לצורך ההכרעה בשאלה שבענייננו, האם נדרש הסעד הזמני בנוגע לנכס למשך תקופת הערעור, צריכה להיגזר בעיקר מהתשובה לשאלה האם העיקול על הנכס נדרש לצורך תביעתה של המערערת בהליך העיקרי. והרי התשובה לכך היא חיובית. כך קבע בית המשפט המחוזי שדן בהליך העיקרי בנותנו את צו העיקול, ואין חולק כי קביעה זו לא השתנתה. על כן לא ברורה בעיניי טענת המשיבים לפיה מכירת הנכס לצד שלישי לא תסב למערערת נזק בלתי הפיך, וברי כי יש לדחותה. הנכס, הוא כשלעצמו, אמנם אינו נדרש למערערת, אך הערובה שהוא מספק לצורך הבטחת התשלום הכספי אם תתקבל תביעתה, בהעדר נכסים אחרים שניתן להיפרע מהם מלוא הסכום הנתבע, היא החשובה לענייננו. בהקשר זה אציין, כי לא נטען בפני כי ברשות המשיב אמצעים אחרים, חלופיים, שיכולים להבטיח את יכולת הפירעון של המערערת אם תתקבל תביעתה בהליך העיקרי (ונראה גם שבית המשפט שדן בהליך העיקרי לא היה מורה על מתן צו עיקול לנכס אילו סבר אחרת). ממילא, ככל שיש למשיב טענות מעין אלה, לא זה המקום להעלותן. מסקנתי היא אפוא כי מכירת הנכס לצד שלישי עלולה להסב נזק בלתי הפיך למערערת; ומן הצד השני, הפגיעה במשיבה, אשר מתגוררת בנכס, איננה קשה. יש לזכור, משמעותו של הסעד הזמני אינה אלא הטלת עיקול על הנכס שבו ממשיכה המשיבה להתגורר.

11.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת.

צו המניעה הזמני שניתן בהחלטתי מיום 6.7.2016 יעמוד בתוקפו עד להחלטה אחרת בערעור, ולמען הסר ספק משמעותו היא כי אין לערוך כל דיספוזיציה בנכס הידוע כגוש 17705 חלקה 5 בישוב תמרת .

כנגד מתן הצו האמור, תפקיד המערערת בקופת בית משפט זה, בנפרד מסכום העירבון שנקבע בערעור, סכום של 30,000 ₪ (במזומן או בערבות בנקאית בלתי מותנית) - כפי שהופקד בבית משפט קמא לצורך מתן הצו - וזאת עד ליום 22.8.2016. הפקדת הסכום האמור עד למועד זה היא תנאי לתוקפו של הצו.

המשיבים יישאו, כל אחד, בהוצאות המערערת בסך של 7,500 ₪.