ע"א 5679/04 לדי לייט בע"מ נ. מנחם קורל

בהליך שבכותרת התעוררה שאלה בדבר דרך תקיפת ההחלטה של הערכאה הקודמת. הצדדים הגישו תגובות בימים 11.7.04 ו – 14.7.04. הבקשה התבררה בפני כב' הרשמת מאק – קלמנוביץ. נוכח דחיפות שנוצרה במתן החלטה, הועבר התיק אתמול למתן החלטה על ידי.

בהחלטה נשוא הליך זה, מינה בית המשפט בורר לשם ניהול בוררות בין הצדדים. ההחלטה באה בהמשך להחלטה מיום 16.9.03, בה ביטל בית המשפט המחוזי פסק בוררות שניתן בבוררות בין הצדדים, ונקבעה דרך למינוי בורר שינהל את הבוררות. יש לציין, כי החלטה זו ניתנה על רקע הודעת הצדדים, לפיה "אנו מסכימים להצעת בית המשפט, לפיה יפנה בית המשפט אל הבורר ויבקש את הבורר להציע 4 שמות של רבנים אשר יחליפו אותו בהמשך ניהול הבוררות, כאשר פסק הבורר שניתן – יבוטל. בית המשפט יבחר לאחר מכן בורר".

המדובר במקרה מובהק בו ניתנה על ידי בית המשפט החלטה לפי חוק הבוררות, עליה חלה הוראת סעיף 38 לחוק, לפיה "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957....". אכן, חוק הבוררות מסמיך את בית המשפט באופן מפורש למנות בורר במצבים שונים המפורטים בו (סעיף 8 ואילך לחוק), ומדובר בנושא המצוי בגרעין הקשה של ענייני בוררות, עליו חולשת הוראת סעיף 38 הנ"ל (ראו ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר, דינים עליון סד 895). משכך, אין חשיבות לשאלה אם על פי המיון הכללי ההחלטה הינה "פסק דין" או "החלטה אחרת", שכן הוראת סעיף 38 חלה הן על פסק דין והן על החלטה אחרת.

לא ניתן לקבל את טענת המערערת כי המדובר במקרה עליו חלה הוראת סעיף 79ב לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד – 1984, הקובעת כי "בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, להעביר ענין שלפניו, כולו או מקצתו, לבוררות, וכן רשאי הוא, בהסכמתם, להגדיר את תנאי הבוררות". אכן, אין מדובר בבוררות שהחלה מכוח הוראה זו, אלא בבוררות המתקיימת על פי תניית בוררות מוסכמת בין הצדדים. ההסדר המצוטט לעיל, בו הודיעו הצדדים על הסכמה המתייחסת ל"... המשך ניהול הבוררות", מצביע בבירור כי זהו המצב, וכי אין מדובר בבוררות לפי סעיף 79ב. במצב זה אף אין צורך להידרש לשאלה מהו הליך התקיפה של החלטה על העברת עניין לבוררות לפי סעיף 79ב.

במצב זה, דין הערעור להימחק, שכן הוגש שלא כדין. אשר לבקשת הארכה של המערערת. ההליך שבכותרת הוגש ביום 16.6.04. ההחלטה האחרונה בעניין מינוי הבורר ניתנה ביום 2.5.04. המערערת אינה מוסרת מתי הומצאה לה ההחלטה, אשר לא ניתנה במעמד הצדדים. במצב זה, יוצא שהערעור הוגש 45 ימים לאחר ההחלטה הנ"ל. המדובר באיחור ממשי ביחס לתקופה הקבועה בדין להגשת בקשת רשות לערער (30 ימים). המדובר באיחור שאינו זניח. טעותה של המערערת בדין לעניין אופן התקיפה של החלטת הערכאה הקודמת אינה טעות סבירה בנסיבות העניין, שכן לא מתעוררת שאלה של ממש בדבר תחולת הוראת סעיף 38 הנ"ל בנסיבות העניין. אכן, טענתו של בעל דין כי בית משפט לא פעל לפי חוק הבוררות אינה מוציאה את הוראת סעיף 38 מתחולה, ואינה מוציאה החלטה פלונית מגדר החלטה לפי חוק הבוררות, במובנה של הוראה זו.

יש להוסיף, כי יש ממש גם בטענת המשיב לפיה, בכל מקרה, ההחלטה מיום 2.5.04, אשר ניתנה בבקשה לביטול החלטה, הינה החלטה אחרת, אשר תקיפתה נעשית בדרך של בקשת רשות לערער. גם הדין לעניין זה הינו ברור ומושרש, ועל כן גם לעניין זה אין בפי המערערת טענה בדבר טעות בדין, היכולה לבסס בקשה למתן ארכה.

במצב זה, גם על פי הגישה המקלה הנהוגה בכגון דא (ראו רע"א 3072/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים), אין מקום למתן ארכה במקרה זה. לפיכך, הבקשה למתן ארכה נדחית. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. החלטה זו תישלח לצדדים ללא דיחוי באמצעות הפקסימיליה.