ע"א 5693/01 מרינה בוגוסלבסקי נ. קייטרינג פנינת בר (1994) חברה לייצור ושי

מהי נקודת הזינוק ממנה מתחיל מירוץ הזמן ביחס להודעות, החלטות או חיובים אחרים שהולדתם בתקופת פגרת בית המשפט. זוהי השאלה שהתעוררה במקרה זה, אגב בחינת לוח הזמנים להגשתו של ערעור שכנגד.

המערערים בהליך זה הגישו את כתב הערעור ביום 16.7.01. העירבון הופקד על ידם ביום 23.8.01. הודעה על הפקדת העירבון נמסרה למשיבים ביום 29.8.01. המשיבים בקשו להגיש ערעור שכנגד. הם עשו כן ביום 3.10.01.

ברגיל, מועד מסירת ההודעה על הפקדת העירבון מפעיל את מירוץ הזמן להגשת ערעור שכנגד. על המשיבים להגיש את הערעור בתוך 30 יום. זוהי מצוות תקנה 434 של תקנות הסדר הדין אזרחי, התשמ"ד – 1984("תקנות סדר הדין"). שילובה של תקנה זו, עם הוראת סעיף 10 של חוק הפרשנות, התשמ"א – 1981 ("חוק הפרשנות") מוביל למסקנה שלצורך קביעת נקודת ההתחלה של ספירת הימים אין למנות את יום מסירת ההודעה על הפקדת העירבון, והמניין יתחיל ביום שאחריו.

לכאורה היה על המשיבים להגיש את הערעור שכנגד עד יום 28.9.01, הוא יום ה- 30 ממועד מסירת ההודעה על הפקדת העירבון. ואולם, בעת הפקדת העירבון ומסירת ההודעה – היה בית המשפט מצוי בתקופת פגרה. תקנה 529 של תקנות סדר הדין ("תקנה 529") קובעת כי "תקופת הפגרה של בית המשפט לא תובא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה". התקנה מקפיאה, לכן, גם את מירוץ הזמן להגשת ערעור שכנגד.

מהו אם כן המועד להגשת הערעור שכנגד במצב דברים זה?

המערערים טוענים כי אם ההודעה על הפקדת העירבון התקבלה במהלך הפגרה, מתחילת ספירת הימים ביום 1.9.01. לפי גישה זו איחרו המשיבים את המועד.

המשיבים טוענים כי מירוץ הזמן מתחיל ביום 2.9.01, שכן נוכח הוראת תקנה 529 של תקנות סדר הדין האזרחי, "יש לראות לצורך ספירת הימים כאילו הוגש הערעור וההודעה על הפקדת עירבון ביום 1.9.01... ומכאן שמנין הימים מתחיל ביום 2.9.01".

תקנה 529 מקפיאה את מרוץ הזמן לפעולות הנעשות כלפי בית המשפט. "מטרתה והגיונה של ההוראה הנ"ל נעוצות בדחייתן במישור הזמן של פעולות השלובות עם עבודת בית המשפט ותיפקודו. יציאתו של בית המשפט לפגרה מגבילה חלקית את תיפקודו בתחומי הפעולה השונים שלו, בין אלו המינהליים ובין אלו השיפוטיים" (רע"א 5814/90 זילברשטיין נ' חברה לאחזקות ונאמנות בני משה אברהם, פ"ד מו (1) 285). מובן כי הגשת ערעור שכנגד כלולה בקבוצת הפעולות הנדחות, להבדיל למשל מחיובים שנקבעו בפסק דין.

אולם, הקפאה זו היא של תחילת מרוץ הזמן. על כן תוסט נקודת ההתחלה למניין הימים אל היום בו מתחילה פעילותו השוטפת של בית המשפט, במקרה זה יום 1.9.01. הטענה לפיה אין למנות יום זה בחשבון נוכח שילובן של הוראות סעיף 10 לחוק הפרשנות והוראות תקנה 529 אינה מבוססת. תקנה 529 דוחה את מניין הימים. הואיל ומניין הימים היה צריך להתחיל בתוך הפגרה הוא יחל ביום הראשון שאחריה, כאשר כלול במניין אותו יום ראשון. התקנה קובעת במפורש כי "תקופת הפגרה" לא תובא "במנין הימים". על כן היא מקפיאה את הימים הבאים במנין ולא את אותם ימים בהם מתרחש הארוע אשר מפעיל את המניין, ואשר אינם באים ממילא במניין הימים. לפיכך, אם סעיף 10 של חוק הפרשנות קובע כי יום הארוע, כאן יום מסירת ההודעה על הפקדת עירבון, "לא יבוא במנין", הוראת תקנה 529 אינה חלה עליו, שכן ממילא אין מונים אותו. ההוראה תחול על היום שאחריו, שכן יום זה הוא היום בו מתחיל "מנין הימים שנקבעו בתקנות". טול, למשל, מקרה בו הוגשה בקשה לבית המשפט ביום האחרון של הפגרה (31.8.01). על פי סעיף 10 של חוק הפרשנות יחל מרוץ הזמן ביום 1.9.01 (הגם שהבקשה הוגשה ביום הפגרה). לא היה כל הגיון בהשהית מרוץ הזמן עד ליום 2.9.01.

במילים אחרות, דחיית המועדים הקבועה בתקנה 529 משמעותה היא דחיית מניין הימים מהמועד בו הוא היה מתחיל. בעלי הדין משוחררים מחובותיהם במהלך אותה תקופה, ומניין הימים יתחיל עם סיום הפגרה. אך דחיית זו אין פירושה עקירת עצם הפעולה שגרמה לתחילת מניין הימים מהמציאות המשפטית או העובדתית בה היא נעשתה אל מועד פיקטיבי של סיום הפגרה.

במקרה זה, נמסרה ההודעה על הפקדת העירבון בתוך הפגרה. סעיף 10 של חוק הפרשנות קובע כי מניין הימים יתחיל ביום שלאחר מסירת ההודעה. תקנה 529 דוחה את המניין עד ליום הראשון שלאחר הפגרה. התקנה מקפיאה את המניין, אך אינה נוגעת לאירועים שאינם בתוך אותו מניין.

התוצאה היא שדין הבקשה להתקבל, ומן הראוי לדחות את הערעור שכנגד.

עם זאת, לא ניתן שלא להתעכב על תופעות חוזרות ונשנות, המכבידות על בעלי הדין, ותורמות לעיתים לאווירה "מלחמתית", ואף עכורה. ברגיל, אין בעלי הדין יודעים מהו המועד המדויק בו הודע לבעלי הדין על הפקדת העירבון. מכאן שאין להם אינטרס מוקנה בספירת דקות, שעות, או יממות בנוגעות להגשת ערעור שכנגד. בנסיבות אלה, ובמצבים גבוליים, ניתן היה לצפות לגישה נינוחה יותר מצד בעלי הדין. המתכון של מלחמת מועדים, חשבונות ימים וחידוני דקדוקי תקנות אינו ממולץ לניהול הליכים משפטיים, מה גם שיש לו התכונה לחזור כבומרנג אל בעלי הדין.

תופעה זו לא היתה מתרחש אלמלא תאומתה ההופכית; הנטייה למצות את תקופות מניין הימים עד תום, להגיש מסמכים ברגע האחרון, בנקודת הגמר, חושפת את בעלי הדין לסנקציות דיוניות חריפות, אם לא טראומטיות, עקב תקלה או טעות פרשנית. זהו כמעט סיכון מדעת, המחייב אחר כך את בעל הדין לעמוד במסע הייסורים, נאמר מסע מעייף, הכרוך בקבלת ארכות (לפחות אלה התלויות בבעלי דין אחרים), תוך הפעלת אמצעי השרדות הכוללים לא פעם פריטה על רגשי ההשתתפות במצב בעלי הדין העלולים לאבד טענות מהותיות בשל טענות של סדרי דין.

ולבסוף, שיטת החישוב של התקנות אינה תורמת למצב דברים זה. ריבוי המועדים, שיטות המנייה וספירה השונות שאינן מחוייבות המציאות (ראו למשל המועדים המתייחסים לבתי המשפט המינהליים, או להגשת דיון נוסף) מוסיפות בלבול מיותר. ניתן היה לקבוע כי תקופה של 30 יום תסתיים באותו יום של החודש העוקב שמספרו כמספר יום האירוע (על פי המודל של סעיף 10 (ב) של חוק הפרשנות). ניתן היה לקבוע כי תקופה קצרה יותר (14 יום או 21 יום) תסתיים באותו יום בשבוע בו התרחש האירוע. שיטה כזו היתה מקלה על בעלי הדין, יוצרת אחידות ומונעת ויכוחים ועוגמת נפש.

ואולם, הערות אלה יכולות להשליך על פרשנותו של טעם מיוחד להארכת מועד. אין הן יכולות לשנות את העובדה שבמקרה זה איחורו המשיבים את המועד.

על כן אני מורה על מחיקת הערעור שכנגד מן הרישום.