ע"א 573/11 יוסף דיאמנט נ. נתיב לקידום בע"מ

בפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בת.א

5059-08-07 (כבוד השופט מ' יפרח ), מיום 30.11.2010, במסגרתו התקבלה, בחלקה, תביעה שהגישה המשיבה כנגד המבקש, באופן שהוטלה על המבקש אחריות בשיעור של 80% לנזקי המשיבה, בכל הנוגע להסכם ההלוואה שנחתם בין המשיבה לבין חברה שהמבקש היה בעל שליטה בה.

כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המשיבה הלוותה לחברה בשם דיור לעולה בע"מ (להלן: החברה ), אשר המבקש היה בעל שליטה בה, סכום של מיליון דולר בשנת 1998. כבטוחה להחזר ההלוואה, התחייבה החברה לשעבד לטובת המשיבה נכסי מקרקעין, אלא, שהשיעבוד לא נרשם כדין. לאחר שהחברה נקלעה להליכי פירוק, הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקש וכנגד אחרים לצורך השבת כספי ההלוואה.

בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי, כי אחריותו של המבקש לחובה של המשיבה נובע, הן מערבותו לחיובי החברה, הן מדיני הנזיקין. עוד קבע בית המשפט, בין היתר, כי המבקש אחראי לכך שהמשיבה לא זכתה למעמד של נושה מובטח, שכן הוא לא דאג לרישום הבטוחות כדין לזכותה, ואף גרם להוצאתן של הבטוחות מידי החברה. לאור כל זאת, קבע בית המשפט, כי יש להטיל עליו אחריות בשיעור של 80% לנזקיה. עוד יש לציין, לשם השלמת התמונה, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, וזאת בעקבות הסדר פשרה בין הצדדים, אשר קיבל תוקף של החלטה.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה, שבמסגרתו הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת לפניי. לשם השלמת התמונה אציין כי המשיבה הגישה אף היא ערעור על פסק הדין.

בבקשה לעיכוב ביצוע טוען המבקש כי סיכויי הערעור גבוהים, שכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו טעויות בולטות ומרכזיות. כך, טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי הוא ערב לחיובי החברה, שכן לא הייתה כלל מחלוקת בין הצדדים כי הוא לא נתן ערבות אישית כלשהי למשיבה בגדר העסקה נשוא התביעה. עוד טוען המבקש, כי בית המשפט שגה בכך שלא נימק את קביעתו לפיה יש להחיל על המבקש אחריות מכוח דיני הנזיקין. לבסוף, טוען המבקש, כי שגה בית המשפט בכך שהטיל עליו אחריות בגובה של 80%.

באשר למאזן הנוחות טוען המבקש, כי ישנו חשש מוחשי לכך שלא יוכל לקבל את כספו בחזרה במידה ויזכה בערעור, שכן למשיבה אין נכסים. עוד טוען המבקש, כי הסכום שנפסק לחובתו הינו סכום גבוה, קרוב לארבעה מיליון ש"ח וכי תשלום החוב יגרום לו לנזק כלכלי כבד שאינו בר תיקון.

לבסוף, טוען המבקש, כי הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים לא מונע את הגשת הבקשה לעיכוב בצוע, על אף שהוא כולל תניה כאמור, שכן הצדדים לא התכוונו שהוא יחול במצב בו פסק הדין של בית המשפט המחוזי מוטעה ולא מנומק.

מנגד, טוענת המשיבה, כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, הוסכם במפורש בין הצדדים, במסגרת הסכם הפשרה, כי לא תהיה זכות לבקש עיכוב ביצוע בשל ערעור או במסגרתו, והמבקש מנסה לעקוף הוראה ברורה זו. לעניין סיכויי הערעור, טוענת המשיבה, כי יש לבחון את טענותיו של המבקש לאור ההלכה שלפיה רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסק דין שניתן בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט. לעניין מאזן הנוחות, טוענת המשיבה, כי לא מדובר במקרה חריג המצדיק עיכוב ביצוע של חיוב כספי.

לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע, בתגובת המשיבה, בתגובת המבקש לתשובת המשיבה, בכתבי הערעור וכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, ככלל, הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, והדבר ייעשה רק במקרים חריגים. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96

עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 672 (1996); ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ(5) 403 (1997)). בנסיבות העניין לא ניתן לומר כי המבקש עמד בנטל זה.

לא זו אף זו, כאשר מדובר בחיוב כספי תגבר הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין. שכן, "לרוב אין המדובר בנזק בלתי הפיך שאין לתקנו, מלבד במקרים בהם יש בידי החייב לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה אם יצליח בערעור" (ראו למשל, בש"א 216/89 אברהמי נ' בנק המזרחי , פ"ד מג(2) 172 (1989)). בענייננו, לא מדובר במקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו. ראשית, ב"הודעה על הסדר גישור ופשרה" עליה חתום בא-כוח המבקש, נקבע במפורש כי "אין במתן פסה"ד במסגרת סעיף 79א כדי למנוע זכות ערעור עליו למעט ערעור על ההסכמות הכלולות בסדר זה; לא תהא זכות לבקש עכוב ביצוע בשל ערעור או במסגרתו". סעיף זה ברור, ואין בידי לקבל את פרשנותו של המבקש לסעיף, כפי שהיא מוצגת בבקשתו. על כן, משהסכים המבקש להסדר דיוני כולל, שבמסגרתו נשללה ממנו הזכות לבקש עיכוב ביצוע, דינה של בקשתו להידחות. אוסיף, למעלה מן הצורך, כי מבלי להביע עמדה בנוגע לסיכויי הערעור, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש באופן אשר יש בו כדי להצדיק עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקש ישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח.