ע"א 577/20 עו"ד חניתה מיטלס , הנאמנת נ. דוד סרויה

1.

מונחת לפני בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור.

משיב 2 (להלן: המשיב ) הוא נושה של חייב המצוי בהליכי פשיטת רגל. הנאמנת – היא המערערת – הגישה לבית משפט קמא בקשה לביטול הענקה, שהתייחסה, בין היתר, לשיעבודים שנרשמו לטובת משיב 2 ביחס לשניים מנכסי החייב. כלומר, לשיטת הנאמנת יש לראות במשיב נושה רגיל של החייב, ולא נושה מובטח. בקשה זו נדחתה בערכאה קמא ומכאן הערעור שהגישה הנאמנת, ולצידו הבקשה הנוכחית למתן סעד זמני – שהוכתרה בטעות כבקשה לעיכוב ביצוע – בדמות איסור דיספוזיציה בנכסים. הבקשה הוגשה לאחר שהמשיב ביקש לפתוח בהליכי הוצאה לפועל, לשם מימוש אחד מן הנכסים המשועבדים לו.

2.

לטענת הנאמנת מאזן הנוחות נוטה לטובתה, באופן שעלול להיגרם לקופת פשיטת הרגל נזק בלתי הפיך. הסיבה לכך היא שמכירת הדירה באמצעות המשיב, כנושה מובטח, תניב סכום נמוך יותר במכלול ביחס למכירה באמצעות הנאמנת במסגרת הליך פשיטת הרגל. כך מפני שהמשיב מעוניין למכור את הנכס בהקדם האפשרי, ולו תוך קבלת סכום נמוך יותר. עוד נטען כי קיים חשש לבחירת רוכש מטעמים שאינם מבוססים רק על מיקסום המחיר. נציג הכונס הרשמי תומך בטענה שמאזן הנוחות מצדיק את מתן הסעד הזמני, ומוסיף כי לצד החשש שהחשת הליך המכירה תוביל למכירה שאינה אופטימלית – שכר הטרחה של כונס נכסים בהליך הוצאה לפועל עשוי להיות גבוה באופן ניכר משכרו של נאמן בהליך פשיטת רגל, לפי הדינים הרלוונטיים החלים על בעלי תפקידים אלה. מנגד טוען המשיב

כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן מדובר בפסק דין כספי ולפיכך לא עלול להיגרם לקופת פשיטת הרגל נזק שלא ניתן לתקנו אם יתקבל הערעור. עוד נטען כי עיכוב במכירת הנכס עלול להוביל לירידה בערכו, וכי ממילא ערך הנכס נמוך מגובה החוב של החייב למשיב.

הצדדים חלוקים ביניהם גם ביחס לסיכויי ההליך, וכל אחד מהם הציג את טענותיו העובדתיות והמשפטיות מזה ומזה. לצד הטענות ביחס למאזן הנוחות ולסיכויי ההליך, המשיב טען גם טענות נוספות – כי הכותרת השגויה של הבקשה מצדיקה את מחיקתה; כי הנאמנת פועלת ליישם חלק מהכרעת ערכאה קמא שבמסגרתו התקבלה עמדתה, ולפיכך אינה זכאית במקביל לבקש סעד זמני ביחס לחלק שבו נדחתה עמדתה; וכי לאחר הגשת הערעור הגישה הנאמנת בקשה דומה גם לערכאה קמא – שטרם ניתנה בה החלטה – באופן שחוסם אותה מהגשת בקשה גם לבית משפט זה.

3.

בפתח הדברים יש להתייחס למעין טענת סף שהעלה המשיב. הטענה מבוססת על כך שלאחר הגשת הערעור לבית משפט זה, הגישה הנאמנת לבית משפט קמא בקשה זהה במהותה לבקשה הנוכחית, דהיינו בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור. טרם ניתנה החלטה בבקשה זו. לשיטת המשיב, הגשת הבקשה לבית המשפט המחוזי מונעת את הגשת הבקשה הנוכחית. אכן, לפי ההלכה הפסוקה, כאשר מוגשת לערכאה המבררת בקשה לעיכוב ביצוע או לסעד זמני, אין מקום להגיש בקשה נוספת גם לערכאת הערעור, באופן ש"עוקף" את הכרעת הערכאה המבררת (ע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מסארוה (17.06.2015) (להלן: הלכת הראל )). ברם, הלכה זו נקבעה ביחס למצב שבו לשתי הערכאות יש סמכות לדון בבקשות שהוגשו להן, וממילא שתיהן רשאיות לדון בבקשה לגופו של עניין והכרעת ערכאת הערעור עלולה לעקוף את הכרעת הערכאה המבררת. שונה הוא ענייננו, שבו לערכאה המבררת אין סמכות לדון בבקשה לסעד זמני, אלא רק לערכאת הערעור. כך קבוע בתקנה 467 לתקנות הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:

"(א) בית המשפט רשאי להורות על... מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור... והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער במועד הגשת הבקשה לסעד זמני ...

(ב) הוגש ערעור או בקשת רשות לערער, רשאי בית המשפט שלערעור להורות... על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו" (ההדגשות הוספו).

סמכות הערכאה המבררת לדון בבקשות למתן סעד זמני לאחר דחיית בקשה מוגבלת לתקופה שבה לא הוגש הליך ערעורי. לאחר שהוגש הליך כזה, הסמכות העניינית לדון בבקשות למתן סעד זמני שמורה אך ורק לערכאת הערעור. אצלנו, כאמור, עולה כי הנאמנת הגישה בקשה למתן סעד זמני לבית משפט קמא לאחר שהוגש הערעור, ולפיכך רק לערכאת הערעור יש סמכות לדון בבקשה לגופה. הלכת הראל

לא עסקה במקרים אלה והגיונה אינו חל עליהם, שכן כאשר הוגשה בשוגג בקשה לערכאה המבררת – אין היא מוסמכת לדון בה לגופה. ממילא הכרעתה לא עלולה להתנגש עם החלטת ערכאת הערעור, ובחינת הבקשה לגופה בערכאת הערעור אינה "עוקפת" החלטה של הערכאה המבררת לדחות בקשה למתן סעד זמני מחוסר סמכות עניינית.

המשיב, מנגד, נשען על החלטה שניתנה בדן יחיד בבית משפט זה, שאותה הוא מפרש כאילו עצם הגשת בקשה למתן סעד זמני לערכאה המבררת – וגם אם ההגשה היא בחוסר סמכות לנוכח הגשת ערעור קודם לכן – מונעת הגשת בקשה כדין לערכאת הערעור (ע"א 9494/16 הואש נ' נשר , פסקאות 18-17 להחלטת השופט ד' מינץ (26.09.2017)). ברם, בנסיבות אותו עניין בית המשפט המחוזי דן בבקשה לגופה ודחה אותה, חרף העדר סמכות עניינית. בנסיבות מעין אלה, נפסק כי עקרון תום הלב מונע מצד שהגיש בקשה לסעד זמני ובקשתו נדחתה מלטעון לאחר מכן שההכרעה ניתנה בחוסר סמכות (ראו למשל רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי , פ"ד נח(3) 49, 52 (2004)). במובן זה נשמר הגיונה של הלכת הראל , ומוצדק להחילה ולמנוע "עקיפה" של ההכרעה לגופה. כך או כך, שונים הם פני הדברים כאשר הבקשה נדחית בערכאה המבררת מחמת העדר סמכות עניינית, ולא לגופה. במקרה כזה אין הצדקה למנוע מהמבקש להגיש את בקשתו לערכאה המוסמכת, בדומה למקרים אחרים שבהם נמחק הליך בהעדר סמכות עניינית, מבלי לפגוע באפשרות העקרונית להגישם פעם נוספת לערכאה המתאימה. אצלנו לא ניתנה אמנם החלטה בבקשה שהוגשה לערכאה המבררת, אולם מהשתלשלות העניינים נראה שהבקשה הוגשה שם בשוגג, ולאחר שהמשיב טען כי הערכאה המוסמכת לדון בבקשה היא ערכאת הערעור – הגישה הנאמנת את הבקשה הנוכחית. עוד יוער כי הנאמנת הגישה לערכאה המבררת הודעת עדכון בדבר הגשת הבקשה הנוכחית. בנסיבות אלה, יש מקום לדון בבקשה למתן סעד זמני לגופה, ולא לדחותה על הסף. יחד עם זאת, יש צדק בטענות המשיב לפיה היה על הנאמנת לגלות את דבר הגשת הבקשה לערכאה המבררת במסגרת הבקשה לסעד זמני. אולם מכיוון שבנסיבות העניין דרכה של הנאמנת לערכאה זו אינה נחסמת, אין זהו פגם היורד לשורש הבקשה, ודי באפשרות לתת ביטוי לסוגיה בעת פסיקת ההוצאות. ומכאן להכרעה גופא.

4.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא האם עלול להיגרם לקופת פשיטת הרגל נזק בלתי הפיך. המשיב טען כי מדובר בסכסוך כספי ובנזק שניתן לפצות בגינו בכסף, אולם טענה זו אינה מדויקת ביחס למקרה שלפנינו. אם נכונות טענות הנאמנת והכונס הרשמי כי היה ויתקבל הערעור, מכירת הנכסים בהליך פשיטת הרגל תכניס לקופה סכום גדול יותר ממכירתם בידי המשיב בהוצאה לפועל – הרי שאכן ייגרם לקופה נזק בלתי הפיך. זאת, שכן גם אם דמי המכירה בהוצאה לפועל יועברו לקופת פשיטת הרגל לשם חלוקתם לכלל הנושים – לא יהיה בסיס בדין לבטל את המכר או לדרוש את ה"הפרש" מידי המשיב. לא תהיה אפוא דרך משפטית לפצות את קופת פשיטת הרגל על הנזק שייגרם לה. מנגד, ככל שידחה הערעור ויתברר כי נגרם למשיב נזק כלכלי בגין עיכוב ביצוע המכירה על ידו – מדובר בנזק בר פיצוי. אשר לגוף הטענות בדבר חשש למכירת הנכסים – המשיב לא ביסס מענה לטענות הנאמנת והכונס הרשמי לעניין גובה שכר הטרחה או עיתוי המכירה. נטען אמנם כי דווקא כעת ניתן יהיה לקבל מחיר גבוה יותר עבור הנכסים, אולם חזקה כי ככל שזה המצב – אף הנאמנת תפעול לשם מימושם בהקדם לתועלת כלל הנושים. במילים אחרות, הדגש הוא בכך שאין למכירה בידי המשיב יתרון על פני המכירה בידי הנאמנת, ואילו עולים מספר יתרונות אפשריים למכירה בידי הנאמנת ביחס למכירה בידי המשיב.

אשר לסיכויי ההליך, עיון בהכרעת ערכאה קמא ובטענות הצדדים מלמד כי טענות הנאמנת מצריכות דיון לגופן, ובנסיבות העניין אין בכוחם של סיכויי ההליך לשנות את התוצאה העולה מניתוח מאזן הנוחות. אף לא מצאתי מקום לקבל את יתר טענות המשיב. הכותרת השגויה של הבקשה אינה מצדיקה את דחייתה, והעיקר מצוי בבקשה עצמה על נימוקיה. אף אין סתירה בכך שבעל דין מבקש לממש חלק מפסק דין שניתן לזכותו, ולקבל סעד זמני ביחס במסגרת ערעור על חלק אחר של פסק הדין שניתן לחובתו, לפחות כל עוד אין סתירה מהותית בין השניים. אצלנו אין כל סתירה מהותית בין בקשה של הנאמנת לקבל את ההחזקה בנכסים, שבית המשפט קבע כי הם בבעלות החייב, ובין בקשה למנוע דיספוזיציה בהם למקרה שייקבע בערעור כי הם אינם משועבדים למשיב.

5.

סוף דבר, הבקשה למתן סעד זמני מתקבלת, במובן זה שלא תיערך כל דיספוזיציה בנכסים מושא המחלוקת עד להכרעה בערעור, אלא אם הצדדים יגיעו להסכמה ויגישו בקשה בעניין. תוקף הצו מותנה בהפקדת התחייבות עצמית וכן בהפקדת עירבון או ערבות בנקאית בסך של 50,000 ש"ח, לפיצוי בגין כל נזק שייגרם למשיב 2 כתוצאה ממתן הצו, אם ייפסק הערעור או אם יפקע הצו מסיבה אחרת. העירבון או הערבות הבנקאית יופקדו בקופת בית המשפט עד לתאריך 8.11.2020, שאם לא כן יפקע הצו.

לנוכח התנהלות הנאמנת שתוארה לעיל, ובראי עיתוי הגשת הבקשה – הנאמנת תישא בהוצאות משיב 2 בסך של 2,500 ש"ח.