ע"א 5782/19 שושנה גרשונוביץ נ. סועד שטרק

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע ולמתן סעד זמני שהוגשה לצד ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט נ' שילה ) מיום 24.6.2019 בה"פ 4424-11-17, במסגרתו השיב בית המשפט בשלילה על השאלה האם יש להצהיר כי המבקשת היא בעלים או בת רשות בלתי הדירה או דיירת מוגנת, בדירה הרשומה על שם המשיבים.

2.

סלע המחלוקת בענייננו הוא דירת מגורים ברחוב הרא"ה 151 ברמת גן (להלן: הדירה ). לטענת המבקשת, היא מתגוררת בדירה משנת 1952, כשנה לאחר שעלתה ארצה עם הוריה ויתר ילדיהם מעיראק. יודגש, כי הדירה מעולם לא הייתה רשומה על שם הוריה של המבקשת או על שמה, אלא על שם אמם המנוחה של המשיבים ובהמשך על-שמם כיורשיה.

3.

ביום 23.1.2012 הגישה המבקשת תביעה בבית משפט השלום, במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר כי היא "בעלת זיקת הנאה מכוח השנים בדירת המגורים". תביעה זו הועברה, בשל העדר סמכות עניינית, לטיפולו של בית משפט המחוזי, ונמחקה בהמלצתו ביום 15.4.2013 (ה"פ 44129-01-12).

4.

ביום 2.11.2017 פתחה המבקשת בהליך נוסף בבית המשפט קמא, במסגרתו עתרה לקבלת פסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית להירשם "כבעלת זכויות ו/או כברת רשות בלתי הדירה ו/או דיירת מוגנת לכל ימי חייה, ללא תשלום דמי שכירות בדירה" ( ה"פ 4424-11-17). ב יום 24.6.2019 פסק בית המשפט קמא כי כיוון שבהליך הראשון טענה והצהירה המבקשת כי כל מבוקשה הוא "לזכות שימוש בדירה ותו לא... ולא לזכויות אחרות מעבר לכך", עתה מנועה ומושתקת היא מלהעלות טענות חדשות אשר סותרות חזיתית את טענותיה בהליך הקודם. כמו כן, נקבע כי המבקשת לא עמדה בנטל שרבץ לפתחה להוכיח כי הרישום בפנקס המקרקעין לא משקף את הבעלות האמתית בדירה, וגרסת המשיבים בעניין זה נמצאה על-ידי בית המשפט קמא כאמינה יותר. לא זו אף זו, נפסק כי המבקשת לא הוכיחה את טענתה לדיירות מוגנת, וטענה זו נדחתה. לבסוף נדחתה גם טענתה לרשות בלתי הדירה בנכס.

5.

על פסק דין זה הוגש ערעור ולצדו הבקשה שלפניי, במסגרתה מתבקש בית משפט זה להורות על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט קמא מיום 24.6.2019, עד להכרעה בערעור. כמו כן מתבקש בית משפט זה ליתן סעד זמני שיאסור על המשיבים לפעול בכל דרך שהיא להוצאה של המבקשת מהדירה. את בקשתה מבססת המבקשת על החשש לפינוי מידי מדירת המגורים ועל סיכויי הערעור שהם לגישתה טובים ולכל הפחות אינם זניחים.

6.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה על שני ראשיה להידחות. ראשית, מהטעם שמדובר בְפסק דין המצהיר על מצב דברים אך אינו כולל הוראה אופרטיבית ( חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 369-368 (מהדורה שלישית, 2012) ). שנית, אין הצדקה למתן הסעד הזמני המבוקש נוכח ההליך בת"א 69030-01-18 בבית המשפט השלום בתל אביב-יפו שעניינו תביעה לסילוק יד ממקרקעין והשבת דמי שימוש, אשר עוכב עוד משלביו הראשוניים, ועודנו מעוכב, עד למתן פסק הדין בתביעה לסעד הצהרתי מושא ההליך שלפנינו.

7.

אשר על כן הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.