ע"א 5793/96 חיים חיים נ. חיים אהרון

שתינתן, והתביעה כנגד הרשם אף נמחקה על-פי בקשתו.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על השאלה האמנם לאם המנוחה הייתה זכות במחצית הדירה או שמא משקף הרישום את המציאות לאשורה, כטענת המשיב.

השופט קמא בחן תחילה טענת שיהוי שהועלתה בידי המשיב, בהצביעו על חלוף השנים בין החלטת המפקח לבין מועד הפתיחה בהליכים המשפטיים. המשיב עמד, בין היתר, על כך שעיכוב זה מנע ממנו את האפשרות להזמין את אמו להעיד. השופט דחה את טענת המערערים כי נמנעו מהגשת התביעה כל זמן שאמם הייתה בחיים כדי להימנע מפגיעה בכבודה, אך לא קיבל את טענת השיהוי, מן הטעם שממילא, לא ניתן היה להגיש את התובענה, המבוססת על דיני הירושה, לפני שנפטרה האם.

לגופו של עניין, סקר השופט קמא בקצרה את הראיות השונות שהוצגו במשפט וקבע, כי הן מתיישבות באותה מידה עם גרסתו של כל אחד מן הצדדים. בסיכומו של דבר, קבע השופט, כי איננו יכול להכריע במחלוקת ודחה את התביעה (ככל הנראה בהתבסס על נטל השכנוע) ללא צו להוצאות.

טענות הצדדים

3.המערערים חוזרים ומבקשים כי תאומץ גרסתם, לפיה רישום זכות החכירה בשלמותה על שמו של המשיב היה מוטעה. טענתם היא, כי שטר החכירה תוקן בשל העדרה של האם מן הטאבו במועד בו בוצע הרישום, ולא משום שאיבדה את זכותה במקרקעין. לעניין זה, מצביעים המערערים על ראיות שונות שהובאו בפני בית המשפט קמא. כן עומדים הם על סתירות רבות בדבריו של המשיב, אשר אינן מאפשרות לקבל את גירסתו.

גרסת המשיב, לעומת זאת, היא, כי האם אמנם הייתה חתומה עמו על החוזה, אך שמה נמחק משטר החכירה לאחר שנתברר כי אין לה אמצעים לממן את הרכישה. לפי גרסתו, רישום המילה "בחצי" בנוסחו הסופי של שטר החכירה מהווה טעות סופר. בסופו של דבר, עומד המשיב על כך שהוא לבדו רכש את זכות החכירה בדירה. עיקר טענותיו בפנינו מתמקדות בנסיון להראות שמחומר הראיות עולה, כי האם אכן לא יכלה לשלם עבור הדירה. המשיב אף חוזר על טענת השיהוי.

הכרעה במחלוקת העובדתית

4.לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהוגש לבית המשפט קמא הגעתי למסקנה, כי קביעתו של בית המשפט כאילו אין אפשרות להכריע את המחלוקת על יסוד החומר שהיה בפניו מוטעית היא. בית המשפט קמא שגה בקבעו כי המסמכים שהוגשו לבית המשפט ניתנים לפירושים שונים ויש בהם לתמוך בכל אחת מגרסאות הצדדים. עיון במסמכים מלמד כי תומכים הם באופן ברור בגירסת המערערים, חלקם במישרין וחלקם באופן נסיבתי.

החוזה לרכישת זכויות החכירה בדירה, שנכרת בשנת 1950, קובע את זכותם של המשיב ואמו לקבל זכות חכירה בדירה אשר תיבנה בידי החברה. במהלך המשפט הובאו עדויות בהן הובהר, כי מסמך זה הוא הקובע את זכויותיהם של הצדדים. כך, למשל, העיד מר בן-שלום, מחברת שיכון עובדים, כי הזכות לרישום בטאבו נובעת מהסכם הרכישה (ע' 12 לפרוטוקול). כאשר נשאל העד, מי זכאי היה להירשם כחוכר של הדירה נשוא הערעור, השיב:

"ת. הסכם הרכישה של הדירה הוא על שם חיים אהרון וגליה יהודה מנחם. אני מניח שזו אותה אשה עם 3 שמות.

ש.באיזה חלקים אמורים היו בעלי הזכות להרשם?

ת.אם לא צויין אחרת, חצי".

(ע' 13 לפרוטוקול).

על פני הדברים, נראה, כי בהעדר ראיות שיש בהן כדי להעיד על הסכמה מאוחרת המשנה מן ההסכמה הראשונית שבאה לידי ביטוי בחוזה, ואשר לפיה תוקנינה זכויות החכירה בנכס למשיב ולאמו, לא היה מקום להניח כי חל שינוי כלשהו לעניין זה. החוזה עצמו תומך אפוא במסקנה, כי נפלה שגגה ברישום הנכס בשלמותו על שם המשיב.

שטר החכירה ששימש בסיס לרישום המקרקעין הוגש בהסכמת הצדדים (במסגרת תיק שיכון עובדים, ת4/). יש לציין, כי להבדיל מן החוזה, שנכרת בטרם נבנתה הדירה, מתייחס השטר לדירה נשוא הערעור. על אף שהשטר תוקן, ניתן בנקל לשחזר את נוסחו המקורי, ולמעשה, אין חולק, כי בנוסח זה היו המשיב ואמו רשומים כבעלי זכות החכירה בשלמות. השטר המקורי לא סטה אפוא מן ההסכמה החוזית. אלא שלקראת הרישום נמחק שמה של האם על גבי השטר ללא ציון ראשי תיבות שם המוחק וללא הסבר, נותר שמו של המשיב בלבד. כן תוקן הרישום "בשלמות" ובמקומו נכתב "החלקים: חצי". על פני השטר נראה בבירור כי התיקון הכפול נועד לתאם בין מי שנרשם כבעל הזכות לבין היקף זכויותיו. שני הצדדים הסכימו, כי התיקונים בשטר נערכו בידי החברה, שהגישה את שטר החכירה למרשם המקרקעין. גרסאותיהם של הצדדים נחלקו בעיקר בנוגע לשאלה מה הייתה הסיבה שבעטיה תוקן שטר החכירה.

גרסת המערערים הייתה, כאמור, כי החוזה המקורי המשיך לשקף את הזכויות בנכס, וכי עובר לרישום בטאבו עדיין התכוונה החברה לרשום את האם כבעלים של מחצית זכות החכירה בדירה. לפי הטענה, מאחר שהאם לא חתמה בזמנו על ייפוי כוח לחברה ולא התייצבה כפי שנתבקשה ביום בו בוצע הרישום, החליטה החברה לרשום באותו יום רק את חלקו של המשיב, ולפיכך תוקן שטר החכירה בהתאם. שטר החכירה המתוקן הוגש לפקיד הרישום, אשר טעה ברושמו את הזכויות בשלמותן על שם המשיב, אף שעל גבי השטר עצמו נרשם חצי.

גרסה זו נתמכת בראיות משכנעות ונראה כי יש בה כדי לתת את ההסבר ההגיוני היחיד לנסיבות תיקון השטר.

הראיות התומכות בגירסה האמורה הן ההתכתבויות השונות שהתנהלו בין הגורמים הנוגעים בדבר על רקע הבקשה שהוגשה בשנת 77' למפקח על המקרקעין ברחובות לתקן את הרישום. כעולה מן המסמכים, אשר הוגשו בהסכמה לבית המשפט (במסגרת תיק שיכון עובדים, ת4/), בשנת 76' פנה בא-כוחה של האם לחברה בבקשה, כי ייערך בירור בדבר הסיבה לרישום זכות החכירה על שם המשיב בלבד (ת4/ ו-ח). בעקבות פנייה זו נערך בירור במשרדי החברה, אשר במהלכו הגיעה החברה למסקנה, כי הרישום בתיק היה מוטעה. בעקבות כך, פנתה החברה למפקח על רישום המקרקעין ברחובות וביקשה כי הטעות תתוקן.

כך, במכתב שנשלח ביום 20.7.76 מן החברה אל רשם המקרקעין ברחובות נכתב, כי:

"בתיק הנ"ל נרשמה ביום 1.7.65 זכות חכירה לטובת מר חיים אהרון על מחצית הדירה לפי שטר מס' 10908/65 כמצוין בשטר החכירה השמור בתיק ואילו בפנקס המקרקעין נרשמה הזכות על הדירה בשלמות.

הננו מבקשים לתקן את הטעות שנעשתה ע"י פקיד לשכת הרישום".

(ת4/ ט')

במכתב שנשלח ביום 28.11.76 ממר יעקבי, עובד החברה, אל מנהל מקרקעי ישראל נכתב, כי:

"בתאריך 1.7.65 רשמנו בלשכת רישום המקרקעין זכות חכירה על מחצית המקרקעין הנ"ל לטובת מר חיים אהרון. העתק משטר החכירה נשלח לכם בזמנו. פקיד הרישום בטאבו טעה ורשם את הזכות על הדירה בשלמות.

הזכות על הדירה בשלמותה הייתה שייכת מלכתחילה להה' חיים אהרון וגליה אלא שגב' גליה חיים לא חתמה בזמנו על יפוי-כוח והיא גם לא הופיעה בטאבו למרות שהוזמנה לכך.

מאחר ואותו יום הרישום (1.7.65) היה התאריך האחרון בו ניתן לבצע את הרישום ללא תשלום אגרה, היינו נאלצים לבצע את הרישום על שם חיים אהרון [המשיב] בלבד וכמובן על חלקו בזכות היינו על מחצית המקרקעין.

התברר עכשיו, כאמור, כי פקיד הרישום בטאבו רשם בטעות את הזכות על הדירה בשלמותה לטובת מר חיים אהרן.

הגשנו בקשה למפקח על רישום המקרקעין ברחובות לתקן את הטעות ואנו מבקשים הצטרפותכם לבקשה זו".

(ת4/ ד').

מר יעקבי נפטר ימים מספר לפני שהיה אמור ליתן עדות מטעם המערערים, אולם את הדברים הנכללים במכתבו האמור כתב במסגרת מילוי תפקידו, ואיש לא טען כי היה לו עניין כלשהו לטובת אחד הצדדים. תיק המסמכים של החברה הוגש, כאמור, ללא התנגדות ולא הייתה כל מחלוקת שהמכתב משקף נאמנה את עמדתו של יעקבי בשם החברה.

בעקבות מכתבו של מר יעקבי נתן מנהל מקרקעי ישראל את הסכמתו לתיקון הטעות (ר' ת4/ יג').

בסופו של דבר, החליט המפקח לקיים דיון בבקשה לתיקון הטעות, על-מנת לקבל גם את עמדתו של המשיב בעניין. בהעדר הסכמה מטעם המשיב, החליט המפקח לעכב את הטיפול בתיק עד שהעניין יוכרע בבית המשפט המוסמך. המפקח העיד בבית המשפט, כי:

"הבעיה הייתה שחיים אהרון, זה שהחכירה רשומה על שמו בפנקס המקרקעין, התנגד לתיקון ואני הגעתי למסקנה שאין לי סמכות ואני גם הפניתי את הצדדים לבית המשפט".

(ע' 3 לפרוטוקול).

השתלשלות העניינים העולה מן ההתכתבויות הנ"ל נתמכת גם במסמך אותנטי מן התקופה בה בוצע הרישום. המדובר במכתב מיום 30.6.65 (ת4/ ה'), המופנה מן החברה אל האם ובו מוזמנת האחרונה אל משרדי החברה למחרת היום (1.7.65, המועד בו בוצע הרישום בטאבו) לשם חתימה על שטר החכירה. בתחתית המכתב נאמר, כי:

"באם לא תמלאו אחרי האמור לעיל - לא נהיה אחראים לרשום וכל ההוצאות ו/או המסים שיגרמו בקשר לזה תחולנה עליכם".

על המכתב חתומים מר יעקבי ומר בן-שלום, אף הוא עובד החברה. אין חולק כי האם לא הגיעה למשרדי החברה או ללשכת רישום המקרקעין למחרת היום, ככל הנראה משום שלא קיבלה את ההזמנה בזמן.

לכך יש להוסיף, כי גם המשיב מאשר כי אמו לא חתמה על ייפוי הכוח כאשר הוזמנו רוכשי היחידות לחתום על ייפוי כוח שכזה, עוד בשנת 51'.

כל הראיות האמורות תומכות באופן חד-משמעי בגרסת המערערים באשר לנסיבות תיקון שטר החכירה. אין חולק, כי החברה היא זו שטיפלה ברישום המקרקעין וכפי שכבר ציינתי לעיל, אין להניח כי היה לעובדיה עניין כלשהו לטובת אחד הצדדים. בנסיבות אלה, ראוי היה לקבוע כי השתלשלות האירועים המתוארת במסמכים האמורים משקפת נאמנה את העובדות.

כאן המקום להבהיר, כי בעוד שהמסמכים האמורים תומכים בגרסת המערערים, הרי שאין בהם ולו אחיזה רופפת לגרסתו של המשיב.

גרסה זו הייתה, כזכור, כי שמה של האם נמחק משטר החכירה לאחר שנתברר לחברה כי האם חסרת אמצעים לממן את הרכישה. לגרסה זו, כאמור, אין כל תימוכין, לא בראיות האובייקטיביות שפורטו לעיל, ואף לא בראיות אחרות שהוצגו במשפט.

גם להסבר נוסף שניסה המשיב לתת באשר לנסיבות תיקון השטר (ר', למשל, בתצהיר התשובה שהגיש להמרצת הפתיחה), לפיו צורף שמה של אמו לחוזה הרכישה הואיל והרשויות חשבו בטעות שהוא ואמו הם זוג נשוי, אך כשהתבררה הטעות באשר לכך נמחק שמה של האם - אין כל אחיזה בראיות. יש להוסיף, כי בעצם "טרחתו" של המשיב להעלות שתי גרסאות שונות באשר לסיבה שהביאה לכאורה לתיקון שטר החכירה בידי החברה, יש כשלעצמה כדי לגרוע ממהימנותו.

הסבריו של המשיב למחיקת האם מן השטר אינם עולים בקנה אחד עם הראיות האובייקטיביות שנסקרו לעיל לא רק באשר לעילה לתיקונו של השטר, אלא אף ביחס למועד בו תוקן השטר. כפי שעולה מן הראיות, תיקונו של שטר החכירה התבצע עובר לרישום בטאבו (כאשר השטר נחתם, בסופו של דבר, ביום הרישום עצמו, 1.7.65), בעוד שלפי גרסתו של המשיב, שאף העיד כי "הייתי נוכח וראיתי שמחקו את השם שלה ..." (ע' 19 לפרוטוקול), המחיקה התבצעה עוד לפני כן, בשעה שמצבה הכלכלי של האם התברר לחברה (או לחלופין, בשעה שנודע לחברה כי מדובר באמו ולא ברעייתו).

ועוד, אשר לטענה בדבר חוסר יכולתה של האם לממן את הרכישה, הרי שלמעשה, הובהר במשפט, כי שאלה זו כלל איננה רלוונטית בשלב רישום הזכויות. כך, נחקר העד מר בן-שלום, עובד החברה (שאף חתום על חלק מן המסמכים בת4/):

"ש. האם בצורת המימון של הנכס יש השפעה על הרישום?

ת.לפי הנסיון והותק שלי לעולם לא היתה שאלה כזו ששאלנו ברישום מי שילם ואיך שילם".

(ע' 13 לפרוטוקול).

במאמר מוסגר, יש לציין, כי אף אם הייתה חשיבות לשאלת המימון ואף אם ניתן היה להניח כי גם במקרה הקונקרטי שלפנינו יתכן כי היה זה שיקול רלוונטי, הרי שלא הובאו כל ראיות במשפט התומכות במסקנה כי המשיב הוא זה שנשא בנטל התשלומים לבדו. ראוי לציין, כי כאשר נשאל המשיב, בחקירתו הנגדית, האם יש לו קבלות על תשלומי המשכנתא, השיב כי "הקבלות אצל אמא שלי" (ע' 24 לפרוטוקול). בחקירה החוזרת, הוסיף המשיב, כי נתן את הכסף לאמו, אשר שילמה עבורו בבנק. לגרסה זו, לפיה האם היא זו שביצעה את התשלומים בכספו של המשיב, לא היה כל זכר בשלבים מוקדמים יותר (החל מן הדיון בפני המפקח, עובר בתצהיר אשר נתן המשיב בתשובה להמרצת הפתיחה וכלה בחקירתו הנגדית). לא מן הנמנע, כי גרסה זו "נולדה" לאחר עדותה של המערערת 2, שסיפרה, כי הלכה עם אמה מדי חודש בחודשו במשך מספר שנים לבנק, לשם הפקדת סכומים לסילוק המשכנתא (ר' ע' 9 לפרוטוקול).

למעשה, אף בהתעלם מן הראיות האובייקטיביות שנסקרו לעיל, הרי שבגרסת המשיב כלל אין כדי להסביר את תיקונו של שטר החכירה באופן בו תוקן. כזכור, התיקונים בשטר בוצעו בשני מקומות - בעמוד הראשון, שם נמחק שמה של המשיבה, ובעמוד הרביעי, שם נמחקה המילה "בשלמות", ונרשם במקומה - "החלקים: חצי". בגרסת המשיב אין כדי להסביר את חלקו השני של התיקון, ולטענתו כי מדובר בטעות סופר בשטר החכירה אין כל אחיזה בחומר הראיות.

סיכומו של דבר, המסקנה המתבקשת מן הראיות שהובאו במשפט היא, כי החוזה המקורי שיקף את הזכויות בנכס גם עובר לרישום בטאבו. החברה התכוונה לרשום את האם כבעלת מחצית הזכויות בנכס, ולשם כך אף הזמינה אותה למשרדיה במכתב מיום 30.6.65, אם כי בסופו של יום לא יצא הדבר אל הפועל. שמה של האם נמחק משטר החכירה עובר למועד הרישום בטאבו, מן הטעם של העדר נוכחותה במעמד הרישום והעדר ייפוי כוח מצידה שהיה בו כדי לאפשר לחברה לבצע את הרישום בלעדיה. ברור, איפוא, כי האם היא זו שהייתה זכאית להירשם כבעלת זכות החכירה במחצית הנכס.

כאן המקום לציין, כי זכותה המקורית של האם נתונה כיום למערערים, מכוח צוואתה (ת1/). השופט קמא קבע, לעניין זה, כי "אין מחלוקת שהמנוחה גליה חיים ציוותה את כל רכושה לתובעים בחלקים שווים וכי צוואה זו קוימה ב26.10.89-".

התוצאה המשפטית

5.התוצאה המתבקשת מן המסקנה אליה הגעתי באשר לתשתית העובדתית היא, כי הרישום לפיו המשיב הוא בעל הזכויות בנכס בשלמותו הינו רישום מוטעה וכי המערערים זכאים להירשם כבעלי זכות החכירה במחצית הנכס.

בסכסוך הזכויות שבפנינו אין מעורבות לצד שלישי "שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום", כהוראת סעיף 10 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969- (להלן: "חוק המקרקעין"). בהתחשב בכך, ונוכח טיבו של הפגם שנפל ברישום, אין הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין עומדת למכשול לתיקון הרישום כאמור (ראו י' ויסמן, דיני קניין - חלק כללי

(ירושלים, תשנ"ג), בע' 313; ע"א 371/85 פיליפ נ' רוזנברג ואח' , פ"ד מב(1) 584, 596; ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן ואח'

פ"ד מז(5) 1, 16).

טענת השיהוי

6.לא נותר לי אלא להתייחס לטענת השיהוי, אותה העלה המשיב.

השופט קמא קבע, כי דין טענת השיהוי להידחות מן הטעם שממילא, לא ניתן היה להגיש את התובענה בידי היורשים לפני פטירתה של האם. סבורה אני כי אין די בנימוק זה, עליו הסתמך השופט. ככל שלמערערים זכות במקרקעין, הרי שזו באה להם מכוח ירושת האם, ועל כן דומה כי את טענת השיהוי ראוי היה לבחון גם ביחס לתקופה בה הייתה האם בחיים.

מכל מקום, דין טענת השיהוי להידחות גם ביחס לתקופה זו.

אכן, חלפו שנים רבות מאז ניתנה החלטת המפקח שעיכבה את ההכרעה בסכסוך עד למתן החלטה בידי בית משפט ועד למועד הפתיחה בהליכים המשפטיים, אך הלכה ידועה היא, כי שיהוי כשלעצמו איננו עומד כמכשול לתובע סעד הצהרתי אלא בהתקיים תנאים נוספים.

כפי שציין השופט ד' לוין בע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן ואח' (פ"ד לו(2) 309, 317):

"לא על נקלה ישלול בית המשפט סעד מבעל דין בטענת שיהוי. כדי שייעשה כך, חייבים להתקיים תנאים מסוימים, הקשורים בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ואלה טעונים הוכחה, לפני שימצא בית המשפט יסוד לדחות תביעה מחמת שיהוי ...".

על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כאשר מתבקש בית המשפט להימנע מלהכיר בזכות קניינית מהטעם של שיהוי בהגשת התביעה (ראו, למשל, ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן ואח' פ"ד מז(5) 1, 10).

שני התנאים העיקריים אותם על בית המשפט לבחון במסגרת שיקול דעתו כאשר מועלית טענת שיהוי הם: א. האם יש בשיהוי משום ביטוי לויתור על הזכות; ב. האם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי (ראו ע"א 656/79 הנזכר; כן ראו ע"א 118/75 עזבון המנוח מחמד שריידי נ' חמד עלי מנסור ואח'

פ"ד לא(2) 659; ע"א 540/79 אברהם שמואלי ואח' נ' לויט ואח'

פ"ד לו(2) 45, 50; ע"א 216/80 בויאר נ' שיכון עובדים בע"מ ואח'

פ"ד לח(2) 561; ע"א 554/84 החברה לשכון עממי בע"מ נ' ג' מימון ואח' פ"ד מ(2) 802, 810).

במקרה שלפנינו לא נתקיים אף לא אחד מן התנאים האמורים.

מטבע הדברים, בהתחשב בכך שהתובענה הוגשה רק לאחר פטירתה של האם, האמת לא נחשפה במלואה באשר לנסיבות בעטיין נמנעה מלפתוח בהליכים משפטיים כנגד בנה באותן השנים שחלפו למן הדיון אצל המפקח ועד מותה. לא מן הנמנע, כי קיוותה שהסכסוך המשפחתי יסתיים בדרכים אחרות, ללא צורך בפניה לערכאות. מכל מקום, מהתנהגותה במשך השנים ניתן ללמוד כי האם לא ויתרה על זכותה בנכס. אף שחלפו שנים מאז הרישום, פנתה האם בשנת 76' בבקשה לתקנו. גם מצוואתה, שנכתבה ביום 3.3.89, עולה, כי האם ראתה עצמה כבעלת זכות בנכס. בנסיבות אלה אין לראות בעצם העובדה כי נמנעה מהגשת תביעה משפטית במשך השנים שחלפו מאז הדיון אצל המפקח עד מותה משום ויתור על זכויותיה במקרקעין. יש לציין, כי האם אף התגוררה בדירה משך כל השנים עד לאשפוזה בבית חולים בסמוך למותה (ר' עדותו של המשיב בע' 19-18 לפרוטוקול). המשיב טען אמנם, כי האם התגוררה בדירה מכוח הסכם שערך עמה, בו אפשר לה את הדבר. ואולם, קיומו של הסכם כאמור לא הוכח במשפט, והמשיב עצמו העיד כי לא עלה בידו למצוא העתק של ההסכם (ע' 19).

בנסיבות העניין, אף אין לומר, כי מצבו של המשיב הורע בעקבות השיהוי בהגשת התובענה. בנכס נשוא הערעור לא בוצעה כל דיספוזיציה, וכפי שצוין לעיל, המשיב אף לא התגורר בדירה. כמו כן, לא נראה, כי כתוצאה מן השיהוי קופחו אפשרויותיו של המשיב להוכיח טענותיו, שכן קשה להניח שלו הייתה האם בין החיים בעת הגשת התובענה, היה בחקירתה כדי לסייע למשיב לסתור את הממצאים העולים בבירור מן הראיות האובייקטיביות שהוצגו במשפט.

7.על יסוד כל האמור לעיל, הנני בדעה, כי דין הערעור על פסק הדין בת"א 2325/90 להתקבל, והמערערים זכאים לסעד הצהרתי, כי מחצית מזכות החכירה בנכס הנדון תרשם על שמם בחלקים שווים. ת"א 1925/90 יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיינתן בו פסק-דין.

המשיב יישא בהוצאות המערערים בשתי הערכאות בסך 15,000 ש"ח.

ש ו פ ט ת

השופטת ט' שטרסברג-כהן :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' טירקל :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.