בע"מ 1913/05 פלוני נ. פלוני

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת שטופמן) מיום 25.1.05 בע"מ 1203/03, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (השופטת קופלמן-פרדו) מיום 6.7.03 בתמ"ש 47300/96.

ב.בשנת 1970 נישאו באיראן המבקשת והמנוח, שמעון שאוליאן ע"ה (להלן: "המנוח" ), כדת משה וישראל. מנישואיהם נולדו ארבעת ילדיהם, הם המשיבים 5-2. למבקשת בת נוספת מנישואיה הקודמים. למנוח אף הוא ילדים מנישואים קודמים, חמישה במספר, הם המשיבים 10-6. המשיב 6 הוא חסוי ומיוצג בנפרד.

ג.ביום 29.9.91 ניתן צו ירושה לפיו זכאית המבקשת לרשת מחצית מעזבון המנוח. תשעת ילדי המנוח ירשו את יתרת העזבון, כך שכל אחד מהם זכה ב- 1/18 מהעזבון.

ד.לאחר שניתן צו הירושה עתרה המבקשת למתן פסק דין המצהיר על זכויותיה מכוח הלכת השיתוף במחצית מבית המגורים המשותף לה ולמנוח, בשלושה מגרשים שונים הרשומים על שם המנוח ובשני חשבונות בנק שונים על שם המנוח, המצויים בניו יורק, וזאת מעבר לזכויותיה מכוחו של צו הירושה כאמור. המרצת פתיחה שהוגשה ב-1991 הועברה לפסי תביעה רגילה, ולימים - ב-1996 - הועברה לבית המשפט לענייני משפחה.

ה.המשיבים 5-2, ילדיה של המבקשת, הצהירו בפני בית המשפט קמא כי אין מניעה מבחינתם לקבל את תביעת המבקשת, והם אינם מיוצגים בהליך דנא.

ו.(1) יצוין כי במסגרת ניהול ההליך בפני בית המשפט לענייני משפחה קבע השופט גרמן בהחלטתו מיום 15.9.99, כי בין המבקשת למנוח לא חל הדין האיראני אלא הדין הישראלי, וזאת על פי הלכת דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי , פ"ד נ (3) 573. על החלטה זו לא הוגש ערעור.

(2) בפסק דינו דחה בית המשפט לענייני משפחה (השופטת קופלמן-פרדו) את התובענה. בית המשפט ציין כי המבקשת לא באה בנקיון כפיים, שכן הן בכתב התביעה והן בתצהיר עדות ראשית מטעמה לא חשפה, כי כחמש שנים לפני מות המנוח ניהלה הליכים משפטיים בבית הדין הרבני כנגדו. ועוד, בכתב התביעה טענה המבקשת כי לא ידעה על קיומם של הנכסים (נכסי דלא ניידי וחשבונות הבנקים), טענה שנסתרה הן בעדותה והן על ידי גילוי בקשתה למתן צווי עיקול על חלק מהנכסים במסגרת ההליכים בבית הדין הרבני. כן קבע בית המשפט כי תובענת המבקשת הוגשה בשיהוי ניכר, נוכח ההליכים המשפטיים שניהלה כנגד המנוח בעודו בחיים. עם זאת קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי ככל שמדובר בבית המגורים אשר נרכש לאחר נישואי המנוח והמבקשת, לא ויתרה המבקשת על זכויותיה בו, וכי לא נגרם כל נזק למשיבים 10-6 בעקבות אי העלאת דרישתה של המבקשת להכרה בזכויותיה בבית המגורים במועד. עוד קבע בית המשפט, כי נישואיהם הממושכים של המנוח והמבקשת, שבמהלכם נולדו ארבעת ילדיהם המשותפים, מקימים את חזקת השיתוף בנוגע לבית המגורים אשר נרכש כאמור במהלך נישואיהם, ולפיכך יש לרשום מחצית מהזכויות בו על שם המבקשת.

(3) מנגד דחה בית המשפט את תביעות המבקשת לגבי חשבונות הבנק והמגרשים, בקבעו כי היא לא פירטה והוכיחה שרכוש זה נצבר כתוצאה ממאמץ משותף במהלך חיי הנישואין, וזאת אחר שהודתה שהמנוח היה אדם אמיד עובר לנישואיהם; כן לא הוכיחה כי המנוח התכוון לשתפה ברכוש זה. לגבי המגרשים הודתה המבקשת במהלך חקירתה הנגדית כי היו בבעלות המנוח עובר לנישואיה עמו, וזנחה את תביעותיה ביחס אליהם בסיכומים מטעמה.

ז.המבקשת ערערה על פסק דין זה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. יחד עם הודעת הערעור הגישה המבקשת בקשה להגשת ראיות נוספות בדמות תכתובות בין באי כוח המבקשת ובין נציגי הבנקים הרלבנטיים ב-2003, מהן עולה הקושי לקבל את פרטי חשבונות הבנק. בית המשפט המחוזי (השופטת שטופמן) דחה את ערעורה של המבקשת, תוך שהוא חוזר ומציין כי היה על המבקשת לפרט במדויק אילו נכסים נצברו במהלך הנישואין תוך כדי מאמץ כלכלי משותף. כן קבע בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות המקרה, כשהמדובר בנישואין שניים, "לא ניתן להניח כוונת שיתוף (בנוגע לנכסים שנצברו לפני הנישואין –א"ר) מעצם היות בני הזוג נשואים". בית המשפט המחוזי הוסיף וציין, כי אין המדובר בנישואין הרמוניים שנמשכו שנים רבות, שכן לאורך זמן ממושך לא שכן בין הצדדים שלום בית, וגם עובדה זו יש בה כדי להניא מהחלתה של חזקת השיתוף על "נכסים חיצוניים" (חיצוניים לנישואין). ביחס לבקשה להגשת ראיות נוספות קבע בית המשפט המחוזי, כי סמכות בחינתן של הראיות נתונה לערכאה הדיונית, ולפיכך דחה את הבקשה.

ח.(1) בבקשה הנוכחית גדרה המבקשת את בקשתה אך לכספי חשבונות הבנק, והיא מודה כי אם אכן הכספים שבחשבונות הבנק נצברו לפני נישואיה למנוח, לא תחול עליהם חזקת השיתוף.

(2) המבקשת – וזו עיקר – משיגה על הקביעה לפיה עליה החובה להוכיח כי הכספים המצויים בחשבונות הבנק נצברו במהלך נישואיה למנוח. נטען כי יש להטיל נטל זה על המשיבים, מאחר שמגמת הפסיקה היא להקשות על האפשרות להוציא נכסים מתחולת השיתוף. עוד נטען, כי המבקשת עמדה בנטל הראיה מקום בו הנתונים על החשבונות נמצאו רק בידי המנוח. נטען גם, כי נוכח העובדה שלבני הזוג לא היו חשבונות נפרדים וכי ההכנסות מהמאמץ הכלכלי המשותף נצברו בחשבונות בנק שונים של המנוח, נטל הראיה להוכחת טענתם בדבר מקורם החיצוני של חשבונות הבנק רובץ על כתפי המשיבים. לטענת המבקשת לא ניתנה עדיין לשאלה זו תשובה בפסיקה, ואשר על כן חורגת הבקשה מן המחלוקת שבין שני הצדדים הישירים ויש מקום ליתן רשות ערעור.

(3) במסגרת הבקשה נטען אף כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה להגשת הראיות הנוספות מטעם המבקשת. נטען כי לפי תקנה 457 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וכן סעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 מוקנה סמכות לבית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על בית המשפט לענייני משפחה להתיר הבאת ראיות נוספות.

(4) נתבקשה תשובת המשיבים. המשיבים 10-7 חזרו על הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאות הקודמות לפיהן לא חלה חזקת השיתוף על נכסיו החיצוניים של המנוח שנצברו עובר לנישואים. כן נטען כי שאלת סיווג הנכסים כנכסים חיצוניים היא מקדמית להחלת חזקת השיתוף, ולפיכך חל הכלל "המוציא מחברו –עליו הראיה". עוד נטען, שהמבקשת הודתה בחקירה הנגדית כי כשנישאה למנוח היה הוא אמיד, וכן שרכש את המקרקעין בהם תבעה זכויות לפני נישואיהם, ולפיכך – כך הטענה – עליה להוכיח כי כספי החשבונות נצברו לאחר נישואיה עם המנוח. גם נאמר, כי המבקשת מנהלת את תביעתה כנגד מנהל העיזבון, ואשר על כן על כתפיה רובץ נטל ראייתי מוגבר. לבקשה לצירוף ראיות חדשות השיבו המשיבים 10-7, כי המבקשת יכלה להשיג את דפי החשבונות על ידי הגשת בקשה מתאימה לבית המשפט, כפי שאכן עשתה בנוגע לאחד מחשבונות המנוח בבנק הבינלאומי בתל-אביב. כן נטען, כי אין בראיות החדשות, העוסקות בקושי להשיג את דפי חשבונות המנוח כ-15 שנה לאחר פטירתו, כדי להועיל להליך הערעור. המשיב 6 בתשובתו טען בנוסף, כי אין הבעיה המשפטית בדבר נטל ההוכחה במקרה דנן ראויה להיות נדונה בגלגול שלישי.

ט.(1) לאחר עיון בבקשה, בתשובות ובנספחים, אין בידי להיעתר למבוקש. איני נוטה לקבל את טענת המבקשת לפיה השאלה המשפטית העומדת ביסוד בקשתה, שאלה שעניינה בעיקר נטל הראיה, היא בעלת חשיבות עקרונית כללית החורגת מעניינם של הצדדים, ולפיכך ראויה לבוא בשערי בית משפט זה בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה בע"מ , פ"ד לו (3) 123). אך גם אילו סברתי אחרת, נסיבותיו הספציפיות של המקרה מלמדות, כי אין מקום למתן רשות ערעור.

(2) המבקשת סבורה – כאמור – כי נטל ההוכחה שהכספים בחשבונות הבנק נצברו לפני נישואיה למנוח מוטל על המשיבים. בית המשפט לענייני משפחה קבע, כי תביעתה של המבקשת הוגשה באי נקיון כפיים ובשיהוי ניכר, יחד עם זאת, לא פגע בית המשפט לענייני משפחה, ויש לומר בצדק, בזכויותיה הקנייניות של המבקשת אך על סמך השיהוי שבהגשת התובענה. בע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נא (5) 625, 635 נפסק, מפי השופטת ביניש, כי אין בשיהוי כשלעצמו כדי לדחות על אתר תובענה הצהרתית, אלא בהתקיים תנאים נוספים, קרי, כי הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי, או לחילופין כי אין בשיהוי משום ויתור התובע על זכותו. בהתאם לכך קבע בית המשפט לענייני משפחה כממצא עובדתי, כי בכל הנוגע לבית המגורים לא ויתרה המבקשת על זכותה בו מחמת השיהוי, וכי לא הורע מצב המשיבים.

(3) שונים פני הדברים ביחס לחשבונות הבנק בניו יורק, שכן המבקשת ידעה עליהם שעה שניהלה הליכים משפטיים כנגדו ובחרה, מטעמיה שלה, שלא לתבוע את זכויותיה הנטענות בהם בעודו בחיים. השיהוי בהגשת התביעה והגשתה לאחר מות המנוח הרע את מצב המשיבים, שכן הוא שיכול היה לשפוך באורח מוסמך אור על מועד צבירת הכספים שבחשבונות הבנק. המבקשת ציינה בתצהיר העדות הראשית מטעמה כי "היו גם כספים שהוא העביר בחשאי משום שהוצאו בדרך לא דרך מאיראן לארצות נכר, עובדה שיפה היתה להם השתיקה". עולה, אם כן, כי אף אם ייחשפו דפי חשבונות הבנק ויימצא כי הופקדו כספים לאחר נישואי המנוח למבקשת, ייתכן כי כספים אלו נצברו בטרם הנישואין אולם הופקדו רק במהלכם.

(4) מטעם זה אף אין מקום להיעתר לבקשה להגיש ראיות נוספות. אכן, המחוקק ביקש להקנות לבית המשפט המחוזי בדונו בערעורי משפחה שיקול דעת רחב מן הרגיל בהתדיינות האזרחית בקשר להגשת ראיות נוספות, על פי סעיף 9 הנזכר לחוק בית המשפט לענייני משפחה, ולפיכך, אף שמלאכת הראיות לעיצומה מסורה ביסודה לערכאה הדיונית, אין הדלת נעולה גם בבית המשפט המחוזי (ש' לוין, פרוצדורה אזרחית, סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט, עמ' 92 סעיף 80). הוראת סעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה מאפשרת לבית המשפט בערעור "הבאת ראיות נוספות אם הוא סבור שהדבר דרוש לבירור הערעור" (ולדעתי, כפי שכבר ציינתי במקום אחר, חלים לכאורה הדברים גם על תיק הנשמע בערעור בבית משפט זה; ראו בע"מ 8863/03 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם)). המחבר לוין מציין ( שם ) "שמדובר ב'שמיעה מחדש' במובן הרחב ביותר, ואין בית המשפט שלערעור כפוף לכללים המסדירים את דרך בירור הערעור בבתי המשפט הרגילים; למעשה חל כאן הכלל של הערכאה הכפולה (המקובל במשפט הקונטיננטלי – א"ר) כמעט במלוא עוצמתו". ואולם, במה דברים אמורים, לדעתי, בראיות שלא היו בידי הצד המבקש להגישן בעת ההתדיינות בערכאה הראשונה, ושלא יכול היה להשיגן בשקידה סבירה, או שתחושת הצדק תתקומם אם לא יינתן להגישן. לא זה המקרה בענייננו. ההתדיינויות משכבר בין המבקשת למנוח ומערכת היחסים ששררה ביניהם בחמש השנים האחרונות לחייו יכלו להדליק אצל המבקשת את הנורות האדומות, אם היו כאלה, באשר לחשבונות הבנק, והפניה להשיגם יכלה להיעשות באותם ימים, זאת להבדיל מסיטואציה שבה האשה "צופיה הליכות ביתה" בלא כל פרץ, צווחה והתדיינות, וניצבת בפני שוקת שבורה במות הבעל. הפניה שנעשתה על-ידי המבקשת ב-2003 באשר לחשבונות, והקושי להשיגם שנתגלה, אינם תורמים לענייננו, שכן פשיטא שחלוף שנים רבות מקשה על השגתו של חומר בנקאי חשבונאי. אגב, ומעבר לצורך, מסופקני כשלעצמי אם אף אילו הושגו החשבונות, יכלו כיום הזה, משנסתלק המנוח לבית עולמו לפני שנים רבות, ליתן תמונה ראויה. אין איפוא מקום בנסיבות להצדיק את הגשת הראיה. בע"א 4151/99

בריל ואח' נ' בריל , פ"ד נה(4), 709 ,עמ' 719 נפסק מפי השופט (כתארו אז) מצא, בנוגע לסעיף 9 לחוק בית המשפט לעניני משפחה:

"ברי כי השאלה אימתי בירור הערעור מצריך בחינה מחודשת של הראיות, מסורה לשיקול-דעתה של ערכאת הערעור; ובמקרה שלפנינו אין לקבל שבירור הערעור מצריך בחינה כזאת".

הדברים מדברים בעדם.

ועוד, במסגרת ניהול ההליך בבית המשפט לענייני משפחה פנתה המבקשת לבית המשפט לשם קבלת צו לקבלת דפי החשבון של המנוח בבנק הבינלאומי (חשבון אשר אין נתבעות בו זכויות במסגרת הבקשה דנן). משלא עשתה המבקשת כן במועד הראוי ביחס לחשבונות הבנקים האחרים, לא שקדה כראוי על השגת הראיות ואף מטעם זה אין מקום להיעתר לבקשה לקבלת הראיות הנוספות (ראה: ע"א 538/82 נצראל נ' רג'ואן ואח', פ"ד לז(2) 722, 730, השופטת אבנור).

(5) המנוח היה נשוי למבקשת בנישואין שניים ולו חמישה ילדים מנישואיו הראשונים; לפיכך נקבע על ידי הערכאות הקודמות כי לא חלה חזקת השיתוף על הנכסים שצבר לפני שנשא את המבקשת לאשה. המבקשת הודתה – כאמור – כי למנוח היו נכסים רבים בטרם נישאה לו, וכי הוא הבריח כספים רבים מאיראן לחו"ל, ואלה אולי נצברו לפני נישואיה עמו. בנוסף לכך נפגעה אמינותה של המבקשת בעיני הערכאות הקודמות נוכח השיהוי בהגשת התביעה, אי גילוים של ההליכים שהתנהלו בינה לבין המנוח, והודאתה בסופו של יום כי המנוח צבר את המגרשים בטרם התחתנה עמו. אשר על כן, בנסיבות המקרה, אמנם אין להתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית לפסוע בנתיב הכלל הבסיסי כי "המוציא מחברו - עליו הראיה", תוך הטלת נטל ההוכחה כי חשבונות הבנק נצברו לאחר הנישואים בין המבקשת למנוח – על המבקשת. ניתוח הפרשה אינו מצדיק אף לטעמי העברת נטל הראיה, מן המוציא מחברו – המבקשת – אל הנתבע. זאת לא בכלל, במישור המשפטי – שכן אין כאן סוג ייחודי של יחסי ממון, ולא בפרט, על פי הנסיבות הספציפיות.

(6) אכן, רוח הפסיקה של בית משפט זה היא "רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, אשר מרחפת על הפסיקה מזה שנים"; ראו בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית (טרם פורסמה); על חזקת השיתוף במישור הנורמטיבי ראו גם שחר ליפשיץ, הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני משפחה, 89, 157-156. ואף אם תרגומה של רוח זו הוא בחיזוק הלכת השיתוף לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובמיוחד דירת המגורים. ואמנם, ייתכנו מקרים שבהם ברוח זו יוטל נטל ההוכחה על הבעלים הרשום, וזאת בייחוד בדירת מגורים כאמור. אך באחרית אין מנוס מבדיקת נסיבותיו של כל מקרה, ובמקרה דנן, הוחלה החזקה על דירת המגורים על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, ובשאר הנושאים נקבע עובדתית כי לא הוכחה זיקת המבקשת לנכסים. שאלת מועד צבירתם של הכספים בחשבונות היא שאלה שבעובדה גרידא. עלי להטעים: אולי אין זה מדויק לומר, כי באופן קטגורי מגמת פסיקת בית משפט זה היא להחמיר את נטל הראייה על הסותר את תחולת חזקת השיתוף, שכן לדוגמא, נפסק כי ב"נכסים חיצוניים" שקדמו לנישואין לא תחול אוטומטית חזקת השיתוף, והיא נגזרת מנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה לגופו (ע"א 4151/99 בריל ואח' נ' בריל הנזכר בעמ' 717-716). בענייננו, לא "נכסים חיצוניים" עמדו על הפרק (ולגביהם נודעת השפעה מיוחדת לאיכות היחסים בין בני הזוג) אלא טענה בדבר נכסים "פנימיים", בתוך הנישואין, אך השאלה של נטל הראיה עמדה למבקשת לרועץ. היה עליה להוכיח מאמץ משותף של הצדדים בנכסים, מה שלא נעשה.

(7) איני נעתר איפוא לבקשה. המבקשת תשלם לקבוצת המשיבים 1 ו-10-7 (יחדיו) מזה ולמשיב 6 מזה שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח.