רע"א 406/15 רחל קורץ נ. מפעלי תחנות בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 15.12.2014 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' צ'רניאק ) ברע"א 15840-04-14, בגדרו נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, אשר דחה את ערעורם של המבקשים על החלטת רשמת ההוצאה לפועל שניתנה בטענת "פרעתי" אותה טענו המבקשים.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקשים שכרו מהמשיבה חנות הנמצאת בשטחה של התחנה המרכזית בבאר-שבע. לאחר שהמבקשים חדלו לשלם דמי שכירות, הגישה המשיבה נגדם תביעה שהסתיימה בהסכם פשרה. על-פי הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 29.3.2011, היה על המבקשים לפנות את הנכס ולשלם את חוב דמי השכירות שהצטבר לסך של 76,158 ש"ח. יחד עם זאת, הוסכם כי פסק הדין לא ימומש ככל שהמבקשים ישלמו למשיבה סכום של 39,343 ש"ח ויאפשרו ביצוען של עבודות שיפוץ במושכר ובסביבתו. זמן מה לאחר מכן פנתה המשיבה ללשכת ההוצאה לפועל לצורך ביצוע פסק הדין, בטענה שהמבקשים לא פרעו את חובם כלפיה. המבקשים הגישו בקשה בטענת "פרעתי" ועתרו לעיכוב הליכי הפינוי, אך בקשתם זו נדחתה מאחר שלא הופקדה הערובה שנדרשה, והפינוי בוצע בפועל ביום 4.3.2013. בסמוך לאחר מכן, פנתה המשיבה בבקשה לסגור את תיק ההוצאה לפועל כיוון שחיוב המבקשים בוצע במלואו. המבקשים התנגדו לבקשת המשיבה, ועמדו על כך שטענת ה"פרעתי" שהעלו תתברר בפני רשמת ההוצאה לפועל (נראה כי ביסוד עמדתם זו של המבקשים עמדה הטענה כי שילמו למשיבה יותר מסכום החוב הפסוק, ומחלוקת בשאלה האם החוב הפסוק כולל, מעבר לסכומים הנ"ל, גם חוב שוטף של דמי שכירות). על אף האמור, פנו המבקשים חודשיים לאחר מכן, ביום 22.5.2013, לרשמת ההוצאה לפועל בבקשה למחוק את הבקשה שהגישו בטענת "פרעתי". פנייה זו של המבקשים נעשתה לאחר שהגישו נגד המשיבה תביעה להשבה בבית משפט השלום בבאר-שבע ועל מנת להימנע מכפל הליכים (נספח ה' לבקשה). רשמת ההוצאה לפועל דחתה את הבקשה, ובהחלטה מיום 13.6.2013 דחתה לגופה את טענת ה"פרעתי" של המבקשים, וקבעה כי הסכם הפשרה כולל, מעבר לחיוב בתשלום החד פעמי המוסכם, גם חיוב בגין תשלום שוטף של דמי השכירות לתקופה שלאחר הסכם הפשרה. בעקבות קביעתה זו של רשמת ההוצאה לפועל, נדחתה תביעתם של המבקשים בבית משפט השלום בבאר-שבע בנימוק של קיום מעשה בי-דין.

3.

על החלטתה של רשמת ההוצאה לפועל הגישו המבקשים ערעור לבית משפט השלום. בפסק הדין מיום 18.2.2014 אימץ בית המשפט (כב' השופט מ' סובל ) את קביעת רשמת ההוצאה לפועל לפיה הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין כולל גם חיוב בתשלום שוטף של דמי השכירות, ודחה את הערעור. פסק דינו של בית משפט השלום ניתן על סמך עיקרי הטיעון וסיכומי הצדדים שהוגשו בכתב וללא שקוים דיון בנוכחות הצדדים, לאחר שבית המשפט נוכח כי ניתן להכריע בערעור על סמך סיכומים בכתב (החלטה מיום 26.11.2013). בנוסף, נדחתה בקשתם של המבקשים להוסיף ראיות לערעור וזאת לאחר שבית משפט השלום קבע כי אין מדובר בראיות חדשות שלא ניתן היה להביא בפני הערכאה הדיונית וכן כי אותן ראיות אינן רלוונטיות לערעור (החלטה מיום 15.12.2013).

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשה ביום 8.4.2014 לבית משפט קמא ונדחתה אף היא, לאחר שנקבע כי לא נפל פגם ממשי המצדיק התערבות בהחלטת בית משפט השלום, וכי פסק הדין שניתן מנומק ובהיר. עוד נקבע, כי אין מקום ליתן למבקשים פיתחון פה לטעון כי רשמת ההוצאה לפועל נעדרת סמכות לדון בטענת ה"פרעתי", לאחר שהם עצמם ביקשו כי טענה זו תוכרע על-ידי הרשמת. באשר לטענת המבקשים לפיה היה על בית משפט השלום לקבל ראיות חדשות בערעור, נקבע כי לא הובהר מה טיבן של הראיות החדשות ולא הוכח כי לא ניתן היה להשיג אותן בשקידה סבירה טרם הדיון בפני רשמת ההוצאה לפועל.

טענות הצדדים

4.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא. לטענת המבקשים, שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי למבקשים אין פתחון פה בסוגיית סמכותו של רשם ההוצאה לפועל לדון בטענת "פרעתי" במקרה דנא (כלומר, לאחר שפסק הדין כבר בוצע במלואו), ונמנע מלדון בסוגיה לגופה. עוד טוענים המבקשים, כי בית משפט קמא טעה גם כאשר בחר לא להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום שלא לקיים דיון בערעור ולהכריע בתיק על סמך טיעונים בכתב בלבד. לעמדת המבקשים, במסגרת ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, על בית המשפט לאפשר שמיעה מחדש של טענות עובדתיות, ובסמכותו להתערב בקביעות עובדתיות של רשם ההוצאה לפועל. עוד נטען בבקשה, כי ההחלטה שלא לנהל דיון בעל פה "סתמה את הגולל" על כל בירור ראייתי במסגרת ההליך המשפטי. בנוסף נטען, כי היה על בית משפט השלום לקבל את הבקשה להוספת ראיות גם אם לא הוכח כי הייתה מניעה להציגן בפני רשם ההוצאה לפועל.

5.

בתשובת המשיבה לבקשה נטען , כי טענת העדר הסמכות של רשם ההוצאה לפועל לא נטענה בהודעת הערעור לבית משפט השלום, אלא רק בתשובת המבקשים לסיכומי המשיבה בערכאה זו. בתשובה לטענתם של המבקשים, כי היה על בית משפט השלום לאפשר שמיעה מחודשת של טענות עובדתיות, טוענת המשיבה כי הזכות ל"שמיעה כפולה" מתייחסת לאפשרות שהמבקשים ישלימו את הצגת הראיות כאשר יש בידם ראיות חדשות שלא הובאו בפני רשם ההוצאה לפועל. יתרה מכך, לגישת המשיבה הזכות לשמיעה מחדש בוטלה עם תיקון חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל ) והעברת הדיון בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל מבית המשפט המחוזי לבית משפט השלום.

דיון והכרעה

6.

לאחר העיון בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

סמכות רשם ההוצאה לפועל לדון במקרה דנא בטענת "פרעתי"

7.

כעולה מבקשת רשות הערעור, טענתם העיקרית של המבקשים היא כי רשמת ההוצאה לפועל פעלה "בחוסר סמכות" עת דנה בטענת ה"פרעתי", כאשר פסק הדין כבר בוצע במלואו. תחילה יצוין כי לכאורה יש מקום להרהר האם השימוש במונח "סמכות" הוא במקומו, שכן נדמה כי הטענה מתייחסת למצב שלפיו סוגיה שהונחה כדין לפתחה של ההוצאה לפועל – על-ידי המבקשים עצמם – הוכרעה, על-פי הטענה, בניגוד לדין. במצב זה אין לדבר על העדר סמכות, אלא, לכל היותר, על החלטה שגויה או מוטעית. מכל מקום, היה על המבקשים לטעון את טענת "העדר הסמכות" כבר בפניי רשמת ההוצאה לפועל (ואף להסביר מדוע מלכתחילה הועלתה על ידם טענת "פרעתי" ומה אירע מאז ששלל את האפשרות לדון בה). הם לא עשו כן. המבקשים העלו טענת "פרעתי" בפני רשמת ההוצאה לפועל, ולאחר שהגישו תביעת השבה בבית משפט השלום, ביקשו שטענתם זו לא תידון, מבלי שהעלו אותה עת כל נימוק שעניינו "העדר סמכות" עקב ביצוע פסק הדין. המבקשים אף עמדו על קיום דיון בטענת "פרעתי" כאשר המשיבה ביקשה לסגור את תיק ההוצאה לפועל לאחר פינוי המבקשים. לא זו אף זו, למעשה, כעולה מתשובת המשיבה ומכתבי בית-הדין בערעור בפני בית משפט השלום, התייחסות ל"סמכות" רשמת ההוצאה לפועל הועלתה לראשונה על-ידי המשיבה , וטענת "העדר הסמכות" (כפי שהמבקשים טוענים לה עתה) נטענה על-ידי המבקשים רק בסיכומי התשובה שהוגשו לבית משפט השלום. אין מקום להעלות לראשונה בגדר סיכומי תשובה בערעור, טענה שלא הועלתה בערכאה הדיונית (ההוצאה לפועל) וגם לא בהודעת הערעור. על כן סברתי כי אין זה המקרה המתאים לבירור שאלות עקרוניות, ככל שקיימות כאלה בפרשה דנא, שכן הילוכם של המבקשים מתאפיין בהעלאת טענות סותרות, על-פי גחמותיהם המשתנות מעת לעת.

8.

למעלה מהדרוש אוסיף, כי הטענה שלפיה אין לדון בטענת "פרעתי" בלשכת ההוצאה לפועל כאשר חוב פסק הדין סולק במלואו, מוקשית על-פניה ודומה שהיא מתייחסת למצב עניינים שאינו טבעי ולא אמור להיווצר במהלך הדברים הרגיל. ככלל, כאשר הזוכה מסכים כי פסק הדין בוצע, הוא לא יפנה ללשכת ההוצאה לפועל, ואם פנה קודם לכן – יבקש לסגור את התיק. מכאן שטענת "פרעתי", שהיא טענת הגנה מובהקת, תטען רק כאשר יש מחלוקת בשאלה האם פסק הדין קויים אם לאו וממילא אין לה מקום כאשר אין מחלוקת בשאלה זו. נראה, אפוא, שהשאלה האמיתית שהמבקשים מבקשים להעלות היא, האם יש מקום לברר במסגרת הליכי ההוצאה לפועל ובגדר טענת "פרעתי" מחלוקת בשאלה האם החייב שילם מעבר לחובו הפסוק. אלא שאיני רואה כיצד מלכתחילה תגיע מחלוקת מעין זו לבירור בהוצאה לפועל, בהעדר טענה של הזוכה שפסק הדין לא קויים במלואו. במקרה דנא, עקב הילוכם הבעייתי, בלשון המעטה, של המבקשים, נוצר, לכאורה, מצב שלא היה אמור להיווצר אילו הדברים היו מתבררים על פי הסדר הרגיל (שראשיתו בבקשת המשיבה לסגור את תיק ההוצאה לפועל ובהתעקשות המבקשים לברר את טענת ה"פרעתי" שטענו ובהתנגדותם לסגירת התיק, והמשכו באי העלאת הטענה בדבר "העדר הסמכות" בלשכת ההוצאה לפועל). מכאן שלכאורה נוצר במקרה דנא מצב חריג, כתוצאה ממהלכי המבקשים, ואין מדובר בסיטואציה אופיינית שראויה לדיון ב"גלגול רביעי" במטרה להסדירה גם לעתיד.

קיום דיון בעל-פה בערעור על החלטות רשם ההוצאה לפועל

9.

בצידה של הטענה בדבר העדר סמכותה של רשמת ההוצאה לפועל, מעלים המבקשים טענות בדבר פגמים שנפלו לשיטתם בניהול ההליך בבית משפט השלום. על-פי המבקשים, היה על בית משפט השלום לקיים בערעור דיון בעל-פה, אשר במסגרתו תבחן מחדש התשתית הראייתית, ועל כן החלטתו של בית המשפט לדון בערעור על סמך סיכומים בכתב, והחלטתו שלא לאפשר הגשת ראיות חדשות שלא הוצגו בפני רשמת ההוצאה לפועל, בטעות יסודן. על אף שיש ממש בטענת המבקשים לגופה, סבורני כי אין במקרה דנא הצדקה למתן רשות ערעור, ואפרט.

10.

עובר לשנת 2009, ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל הוגש לבית המשפט המחוזי, על-פי תקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 (להלן: תקנות ההוצאה לפועל ), כנוסחן אז, בדרך של המרצה. על הצדדים הייתה מוטלת חובה להגיש לבית המשפט תצהירים, ובית המשפט המחוזי קיים את הדיון בערעור בעל-פה (רע"א 2498/93 כהן נ' בנק הפועלים בע"מ (2.8.1993); שלמה לוין פרוצדורה אזרחית – סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט 49 (תשס"ג) (להלן: סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט )). בשנת 2009, במקביל לתיקון חוק ההוצאה לפועל והעברת הסמכות לדון בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל מבתי המשפט המחוזיים לבתי משפט השלום (ראו: חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29), התשס"ט-2008, ס"ח 2188 ), תוקנה תקנה 120(ג) לתקנות ההוצאה לפועל, כך שהערעור לא התברר עוד על דרך של המרצה (ראו: תקנות ההוצאה לפועל (תיקון), התשס"ט-2009, ק"ת 6782). ואולם, אף לאחר התיקון, נותרה על כנה ההוראה בתקנה 120(ג) לתקנות ההוצאה לפועל המורה כי המערער יפרש בכתב הערעור את הנימוקים שבעובדה ובחוק ויצרף אל הערעור כל מסמך שעליו הוא מסתמך, וכן תצהיר לאימות העובדות . יצוין, כי החובה להגיש תצהיר קיימת לא רק בערעור בזכות לפי תקנה 120 לתקנות ההוצאה לפועל, אלא גם כאשר ניתנה רשות ערעור בהתאם לתקנה 119(ג) לתקנות ההוצאה לפועל. מהחובה המוטלת על המערער להגיש תצהיר, ומזכותו של המשיב להגיש תצהיר תשובה (תקנה 120(ד) לתקנות ההוצאה לפועל) ניתן ללמוד כי גם משבוטל הסעיף המורה על הגשת הערעור בדרך של המרצה, עדיין מתקיים הדיון בערעור בעל-פה, על מנת לאפשר את חקירת המצהירים על התצהירים שהוגשו. ניתן להותיר בצריך עיון את השאלה, מה דינו של ערעור המעלה שאלה משפטית בלבד, האם גם אז יש לצרף אליו תצהיר וקיימת חובה לקיים דיון בעל-פה בערעור.

11.

על כן, נראה כי במקרה דנא לכאורה אכן היה על בית משפט השלום לקיים דיון בעל-פה בערעור. ואולם, המבקשים לא צירפו תצהיר לערעור שהוגש לבית משפט השלום ובכך הפרו את מצוות תקנה 120(ג) לתקנות הוצאה לפועל. משלא הוגש תצהיר, רשאי היה בית משפט השלום לדחות את ערעורם של המבקשים רק מטעם זה (רע"א 191/87 רבין נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ (30.07.1987); רע"א 2398/98 מרוקו נ' תלם

(22.07.1998)). זאת ועוד, גם לאחר שבית משפט השלום בחר לדון בטענותיהם, היו המבקשים מנועים מהעלאת טענות בדבר אי קיומו של דיון בעל פה, שנועד לצורך חקירתם על התצהיר, לאחר שכלל לא הוגש על-ידם תצהיר. מכאן, כי אין לתת רשות ערעור על סמך טענתם של המבקשים כי לא קוים דיון בעל-פה.

בירור עובדתי וקבלת ראיות חדשות בערכאת הערעור בערעורי הוצאה לפועל

12.

טענתם הנוספת של המבקשים, בדבר חובתו של בית משפט השלום כערכאת ערעור לערוך בירור עובדתי, נוגעת לסוגיית תחולתו של "מודל הערכאה הכפולה" בערעורים על החלטות רשם ההוצאה לפועל. על-פי "מודל הערכאה הכפולה", בהליך הערעור מתקיימת "שמיעה מחדש" של כל העניינים שנדונו בערכאה הראשונה, ובית משפט של ערעור רשאי לשמוע מחדש טענות עובדתיות ואף, במקרים חריגים, להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית.

ככלל, המשטר המשפטי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 דוחה את גישת ה"ערכאה הכפולה" המקובלת במדינות הקונטיננט ומגביל את היקף ההתערבות של בית משפט של ערעור בפסק דינה של הערכאה המבררת, ואת שיקול דעתו בקבלת ראיות חדשות (שלמה לוין תורת

הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 219 (מהדורה שניה, 2008) (להלן: תורת הפרוצדורה האזרחית )). יחד עם זאת, הלכה היא כי במערכות שיפוטיות שבהן התקנות הנ"ל לא חלות, חל הכלל של הערכאה הכפולה, ובעלי הדין רשאים להציג מחדש את ראיותיהם ואף להביא ראיות חדשות (ראו: המ' 578/70 סעדה נ' אלחוסייני , פ"ד כד(2) 437, 439 (1970) (להלן: עניין סעדה ); תורת הפרוצדורה האזרחית , שם). כך הדבר, למשל, בערעור על פסק דין או על החלטה של בית משפט לענייני משפחה, המוסדר בסעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק בית המשפט לענייני משפחה ) (וראו: בע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגיים, פ"ד ס(1) 124, 183 (2005)), וכך גם היו פני הדברים בערעורים על החלטות רשם ההוצאה לפועל עובר לתיקון התקנות בשנת 2009, כאשר הערעור עוד הוגש בדרך של המרצה (ראו: עניין סעדה; רע"א 5485/99 פינטו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , נד(3) 337, 340 (2000) ; רע"א 6983/06 אחימן נ' המועצה המקומית פרדס חנה – כרכור (28.11.2006) (להלן: עניין

אחימן )) . גם כיום, לאחר התיקון, מתבצעת "שמיעה מחדש" של טענות עובדתיות בערעורים על החלטת רשם ההוצאה לפועל, כפי שניתן ללמוד מחובת הגשת התצהירים. עקרון "הערכאה הכפולה" חל על ערעורי רשם ההוצאה לפועל, ועל כן למערער קמה זכות כי עניינו "ישמע מחדש" בפני ערכאת הערעור.

13.

מתן הסמכות לבית משפט שלערעור לשמיעה מחדש אין משמעותה קיום ההליך הדיוני מתחילתו, משל לא התקיים הליך קודם. זכותו של המערער לשמיעה מחדש מחייבת את בית המשפט לקבל ולשמוע טענות עובדתיות וראיות חדשות רק ככל שעולה הצורך בכך בנסיבות הערעור וככל שהדבר נדרש לצורך בירור עובדתי. ובלשונו של סעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה:

"לבית משפט הדן בערעור על פסק דין או על החלטה של בית משפט לענייני משפחה, יהיו הסמכויות הנתונות, לפי חוק זה, לבית המשפט לענייני משפחה, לרבות שמיעת עדויות או הבאת ראיות נוספות, אם הוא סבור שהדבר דרוש לבירור הערעור " [ההדגשה אינה במקור].

דברים אלה, בהתאמה הנדרשת, נכונים גם לשמיעה מחדש בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל. יוער, כי על צד המעוניין להביא ראיות חדשות בערעור לפי חוק בית המשפט לענייני משפחה קיימת הגבלה נוספת, והיא - שעליו להראות כי הושקע "מאמץ סביר" להביאן בפני הערכאה הראשונה ( ראו: בע"מ 1913/05 פלונית נ' פלוני

(16.10.2015); בע"מ 6489/13 פלוני נ' פלוני (15.10.2013)). בערעורים על רשם ההוצאה לפועל, לעומת זאת, רשאי צד המעוניין בכך להביא ראיה חדשה, ואין הוא נדרש להוכיח שנבצר ממנו להביא אותה ראיה בפני הערכאה הראשונה ( הערעור האזרחי , 534; סדרי דין מיוחדים בבית המשפט , שם; עניין אחימן ).

14.

במקרה דנא, בית משפט השלום דחה את הבקשה להוספת ראיה בנימוק הכפול: כי אין מדובר בראיות שלא ניתן היה להביאן בפניי רשמת ההוצאה לפועל, וכן - כי מעיון בבקשה לא נמצא קשר בין הראיות שביקשו המבקשים להוסיף לבין הערעור. על אף שהמבקשים לא נדרשו להראות כי ניתן היה "במאמץ סביר" להביא את הראיה כבר בפניי רשמת ההוצאה לפועל, רשאי היה בית משפט השלום שלא לקבל ראיה אם הוא סבור שאינה נדרשת לבירור הערעור, ואין בהחלטתו זו כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

15.

סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 7,500 ש"ח.