רע"א 6983/06 שמואל אחימן נ. המועצה המקומית פרדס חנה - כרכור

א.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שטופמן ) בבש"א 11410/06, ע"א 1872/05 וע"א 1909/05, אשר ניתנה במסגרת בקשה שהגישה המשיבה להגשת ראיות נוספות לתיק ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל. בית המשפט המחוזי החליט להתיר למשיבה לצרף לתיק הערעור ראיות נוספות, אשר לא הועלו בבקשתה המקורית.

ב.המשיבה היא מועצה מקומית, אשר המבקש הוא בעל חלקה חקלאית בתחומה. ראשיתו של הסכסוך בין הצדדים בהנחתו של צינור בחלקתו של המבקש ששטחה כ-180 מ"ר, במסגרת ביצוען של עבודות תשתית שנעשו בעבור המשיבה על-ידי חברת מילבר בניה ופיתוח בע"מ (להלן: מילבר ). ביום 11.2.1996 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו התחייבו המשיבה ו"מילבר" כי יפנו את החלקה ויוציאו צינור מים מתוכה; נקבעה גם סנקציה כספים אם לא תפונה החלקה במועד.

ג.לאחר מספר הליכים משפטיים שהתנהלו בין הצדדים ומשלא פונה צינור המים, פנה המבקש ביום 15.1.1998 להליכי הוצאה לפועל. מסיבות בלתי ברורות ולמרבה הצער, נמשך הדיון בלשכת ההוצאה לפועל כמעט שבע שנים, והתקיים בפני מותבים שונים. לאחר דיונים רבים, דחה ראש ההוצאה לפועל את בקשת המשיבה בטענת "פרעתי" לגופה. ראש ההוצאה לפועל קבע, כי המשיבה לא השכילה להוכיח כי הצינור אכן הוצא מחלקתו של המבקש והועבר למקרקעין סמוכים. בסוגיית חיוב המשיבה בהפרשי הצמדה, קבע ראש ההוצאה לפועל, כי משלא בא זכרו של חיוב זה בהסכם הפשרה, חורגת פסיקתם של הפרשי הצמדה מתחום סמכותו, ועל המבקש הטוען לחיוב המשיבה בהפרשי ההצמדה, לפנות בהליכים כדין לבית המשפט האזרחי. על החלטה זו עירערו שני הצדדים לבית המשפט המחוזי.

ד.ביום 21.5.2006 הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לצירופן של ראיות חדשות בערעור. המשיבה טענה, כי נוכח אופיו של הליך הערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, יש לאפשר הגשתן של ראיות חדשות במסגרת הליך הערעור, אף שלא הובאו מלכתחילה בפני הערכאה הדיונית.

ה.בית המשפט המחוזי החליט לקבל את בקשת המשיבה בקבעו, כי ההלכה היא, שבערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל "אין קיימת כל הגבלה על הבאתן של ראיות חדשות בערעור, ואין צורך לענין זה להוכיח שנבצר מהמערער או מהמשיב להביא ראיות שעליהן הוא מסתמך בערעור בערכאה הראשונה, בין שמדובר בראיות בעל-פה ובין שמדובר בראיות בכתב. הדיון לפני בית המשפט שלערעור הוא שמיעה מחדש במובן הרחב ביותר. "בית המשפט שלערעור יכול לאשר את הצו או ההחלטה שמערערים עליהם, לבטלם או לשנותם כראות עיניו" (ד"ר שלמה לוין, פרוצדורה אזרחית – סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט , תשס"ג-2003, בעמ' 49). בענין דנא קבע בית המשפט המחוזי, כי הגם שראש ההוצאה לפועל איפשר למשיבה לתקן את בקשתה, והיא נמנעה מכך, יש להתיר לה להגיש את הראיות כמבוקש. עם זאת, הוטלו על המשיבה הוצאות.

ו.מכאן הבקשה הנוכחית.

ז.המבקש טוען, כי הגשת ראיות לראשונה בערכאת ערעור אומרת דרשני, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבקשה להגשת ראיות שהן תצהירים, ובודאי כאלה שהיו בידי המשיבה, והיא - משיקוליה - סירבה להגישם לערכאה הראשונה. לטענת המבקש, רק כאשר הבינה המשיבה כי דרכה עד כה לא הובילה אותה להישגים המקווים, החליטה לשנות את התנהלותה ולבקש להגיש את התצהירים שסירבה לפני כן להגישם כראיות. נטען, כי הגשתם עתה של תצהירים שהיו אמורים להיות מוגשים מלפני זמן רב, עשויה להקשות על המבקש, הן בחקירה הנגדית של המצהירים והן בהבאת ראיות לסתור. בקשת המשיבה איננה מוגשת בתום לב – כנטען – ושגה בית המשפט המחוזי, מקום שהתיר את הרצועה לחלוטין, כך שמעתה רשאי כל בעל דין לשקול האם תצהירים המצויים ברשותו, עדיף שיוגשו לאלתר, או שמא עדיף לעכב את הגשתם בהתאם להתפתחות הדיון.

ח.לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, לא אוכל להיעתר לה. עם כל אי הנחת שהביע בית המשפט קמא מהתנהלות המשיבה, שעל כן הטיל עליה סך 25,000 ₪ הוצאות, והדברים נאמרים על פי ההחלטה קמא, כיוון שלא נתבקשה תשובה כדי לא להכביר הוצאות – המדובר בנושא דיוני. החלטות דיוניות באופיין, הנוגעות לסדר הבאת הראיות, וכן שאלות בדבר מידת הרלבנטיות של הראיות, נתונות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. משכבר הימים נקבע כי "אין דרכו של בית משפט זה להתערב בשיקול דעתו של השופט על-פיו קבע את דרכי הדיון לגבי משפט התלוי ועומד לפניו" (ע"א 607/70 אלקטרוניקה אפלינסס קורפורישאן נ' גרץ פרטרבסגזלשפט , פ"ד כה(2) 441, 443 (מ"מ הנשיא – כתוארו אז – זוסמן )).

ט.באשר להליך ערעורי רגיל, מורה אותנו תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי "אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות". כלומר, אף שהכלל הוא כי אין לבעל דין זכות קנויה להבאת ראיות נוספות, קיימות נסיבות שבהן ערכאת הערעור רשאית להתיר הבאתן של ראיות נוספות, והענין תלוי במידה רבה בשיקול דעתה של האחרונה. ראו בן-נון, הערעור האזרחי (מה' 2) 450 ואילך.

י.שלא בדומה להליך הערעור הרגיל, הליך הערעור על החלטות ראש ההוצאה לפועל מאפשר לבית המשפט שלערעור שמיעה מחדש במובן רחב יותר. בתקנות 119(י) ו-120(ג) לתקנות ההוצאה לפועל תשכ"ח-1979, שעניינן רשות ערעור וערעור, נאמר כי בקשת רשות לערער וערעור המוגשים על החלטת ראש ההוצאה לפועל יתבררו בדרך המרצה, ויצורף תצהיר לאימות העובדות; בתקנה 120(ד) לתקנות ההוצאה לפועל נאמר, כי המשיב בערעור רשאי להגיש תצהיר תשובה וכן העתקים מאושרים של המסמכים שהוא מסתמך עליהם. מהוראות אלה הסיק בעבר בית משפט זה, כי "בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור רשאי – וגם חייב – להיזקק לטענות שבעובדה, אף אם לא הובאו לפני ראש ההוצאה לפועל, או שלא היו שם נתמכות בראיות כדבעי. הוראה המורה על הגשת ערעור בדרך המרצה משמיעה לכאורה, כי ערכאת הערעור אינה פטורה מלדון גם בעובדות" (ראו המ' 578/70 סעדה נ' אלחוסייני , פ"ד כד(2) 437, 439 מפי השופט – כתארו אז – זוסמן ); ראו גם ר"ע 452/85 פרץ נ' רוזנבלט

(לא פורסם) (הנשיא שמגר ); לוין , שם , 47). כאמור, השווה ד"ר לוין את דגם הערעור בכגון דא לזה של "הערכאה הכפולה" (עליה ראו ספרו תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד , סעיף 192 בעמ' 185); עניינה זכות לשמיעה כפולה בשתי ערכאות. העיקרון המנחה הוא אפוא, כי דרכי הגשת הערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל אכן שונות מאלה החלות בסדרי הדין האזרחיים הכלליים, ובית המשפט שלערעור רשאי להיזקק לשמיעת הראיות בשלב הערעור. בענייננו החליט בית המשפט המחוזי לקבל את הראיות לאחר שיקול ותוך הנמקה ולא סטה מן ההלכה הקיימת; אשר לחששות שהביע המבקש, מבלי שאקבע מסמרות, מקום העלאתם הוא בדיון בערעור בבית המשפט המחוזי, וכמובן מסורה ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט.

יא.אין בידי אפוא להיעתר לבקשה.