רע"א 7831/10 יפה מלכה נ. יהונתן פוזן

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' פרקש ) בהפ"ב 44732-08-10 מיום 10.10.2010, בה דחה את בקשתה של המבקשת לעיכוב ההליכים לפניו בבקשה לביטול פסק בוררות שהגיש המשיב, וכן על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 14.10.2010, במסגרתה נדחתה בקשתה של המבקשת לעיון חוזר בהחלטתו מיום 10.10.2010.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.

מהחלטתו של בית המשפט המחוזי עולה כי בין הצדדים התנהלה בוררות בירושלים ב"בית דין צדק לכל מקהלות האשכנזים שע"י 'העדה החרדית' פעיה"ק ירושלים תובב"א" (להלן: הבוררות ). מהנספחים לבקשה עולה כי פסק הבוררת ניתן ביום כ"ה באייר התש"ע (9.5.2010) (להלן: פסק הבוררות ). ביום 1.8.2010 ובמסגרת הפ"ב 556-08-10 הוגשה על ידי המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לאישור פסק הבוררות (להלן: בקשת האישור ), אך ביום 25.8.2010 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת הפ"ב 44732-08-10 בקשה לביטול פסק הבוררות (להלן: בקשת הביטול ). עוד עולה מהבקשה כי ביום 16.9.2010 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בירושלים את תגובתה לבקשת הביטול וכן בקשה לעיכוב ההליכים לפניו, בנימוק כי בקשת האישור הוגשה קודם לכן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ומשכך היה על המשיב, שהגיש את בקשת הביטול אחריה, להגישה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו גם כן. לכן טענה המבקשת כי יש לקבל את בקשתה ולהורות על עיכוב ההליכים בבית המשפט המחוזי בירושלים ולאפשר להליכים הנוגעים לאישור וביטול פסק הבוררות להתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

2.

ברם, ביום 10.10.2010 החליט בית המשפט המחוזי בירושלים לדחות את בקשתה של המבקשת לעיכוב הליכים בנימוק כי בקשה לביטול פסק בוררות ניתן להגיש, בין היתר, לבית המשפט במקום שבו התנהלה הבוררות לפי תקנה 3(א)(2) לתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, התשכ"ט-1968 (להלן: תקנות סדרי הדין ), ומכיוון שבמקרה דנן התנהלה הבוררות בין הצדדים בירושלים, הרי שלא הייתה מניעה מצד המשיב להגיש את בקשת הביטול בבית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 14.10.2010 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את בקשתה של המבקשת לעיון חוזר בהחלטתו מיום 10.10.2010, תוך שציין כי ממילא אם תידחה בקשת הביטול שהגיש המשיב כי אז יאושר פסק הבוררות מכוח סעיף 28 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, ולכן יתייתר הצורך בדיון בבקשת האישור בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

3.

עוד יצויין כי ביום 13.10.2010 החליט בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ח' ברנר ) כי הצדדים יודיעו כיצד הם מציעים להתקדם בתיק לנוכח הפיצול בין ההליכים בבתי המשפט השונים.

ההליכים בבקשת רשות הערעור

4.

על החלטותיו הנ"ל של בית המשפט המחוזי בירושלים הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, היא הבקשה שלפניי. בבקשתה טוענת המבקשת כי יש להורות על איחוד הדיון בנוגע לפסק הבוררות בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אליו הוגשה לראשונה בקשת האישור. כן טוענת המבקשת כי יש למנוע פיצול התדיינויות בנוגע לפסק הבוררות. לבסוף, טוענת המבקשת כי המשיב נהג בחוסר תום לב עת פעל לפיצול ההתדיינות בנוגע לפסק הבוררות ולכן אין לאפשר לו ליהנות מפרי התנהגותו הפסולה.

5.

ביום 3.11.2010 הוריתי למשיב להגיש תשובתו לבקשה. בתשובתו מיום 22.11.2010 עדכן המשיב כי ביום 5.11.2010 החליט בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ח' ברנר ) כי נוכח החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים יעוכבו ההליכים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שהרי אם תדחה בקשת הביטול ממילא יהיה מקום לאשר את פסק הבוררות. נוכח החלטה זו סבר המשיב כי יש לדחות את הבקשה. כן ביקש המשיב לחייב את המבקשת בהוצאותיו ושכר טרחת עו"ד בגין הגשת תשובתו. בהמשך לכך, ביום 23.11.2010 הוריתי למבקשת להודיע לבית המשפט האם נוכח תשובתו של המשיב עומדת היא עדיין על בקשתה או שמא תסכים למחיקתה. כן הוריתי למבקשת להתייחס לבקשת המשיב לחייבה בהוצאותיו ושכר טרחת עו"ד.

6.

ביום 28.11.2010 הגישה המבקשת תגובתה לתשובת המשיב. כפי שניתן להבין מתגובתה, המבקשת עדיין עומדת על בקשתה. עוד מציינת המבקשת, בנוסף לנימוקים לגופו של עניין מדוע יש לאחד את הדיון בפסק הבוררות בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כי המשיב העלים עובדות מבית משפט זה בכך שלא ציין בתשובתו כי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הורה על עיכוב ההליכים לפניו רק משום שהמשיב הודיע לו כי נקבעה ישיבה בבית המשפט המחוזי בירושלים, אך המבקשת טוענת כי ישיבה זו בוטלה על ידי השופט פרקש עד להכרעה בבקשת הרשות לערער המונחת לפניי. המבקשת שבה וטוענת כי המשיב פועל בחוסר תום לב ואין לאפשר לו ליהנות מהתנהלותו זו. לבסוף מדגישה המבקשת כי בקשתה לא הפכה לתיאורטית גם לאחר החלטתו האחרונה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה לה ובתגובה לתשובה על כל נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

8.

עסקינן בהחלטת בית המשפט המחוזי ירושלים בבקשה לעיכוב הליכים מכוח העקרון הידוע בכינויו כ- lis alibi pendens . זוהי החלטה דיונית שבשיקול דעתו של בית המשפט [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 117-116 (2009)]. כידוע, אין בית משפט זה נוטה לאפשר רשות ערעור על החלטות דיוניות המסורות לשיקול דעתו של השופט היושב לדין [ראו למשל: החלטתה של השופטת ד' דורנר ברע"א 2296/02 יהלום נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 23.6.2002); החלטתו של השופט א' רובינשטיין ברע"א 6983/06 אחימן נ' המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור (לא פורסם, 28.11.2006), סעיף ח'].

9.

בבחינת למעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. הפועל היוצא של החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים והחלטתו האחרונה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הוא כי יימנע פיצול התדיינות בנוגע לפסק הבוררות, שכן בשלב זה יתנהל הדיון אך ורק לפני בית המשפט המחוזי בירושלים. זאת ועוד, אם וככל שתידחה בקשת הביטול אכן יתייתר הדיון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ומשכך סדר ניהול ההליכים כפי שנקבע בשלב זה עדיף מטעמי יעילות דיונית. לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שכן על פי תקנות סדרי הדין אכן רשאי בעל דין להגיש בקשה לביטול פסק בוררות לבית המשפט במקום בו התקיימה הבוררות. אכן, בנסיבות בהן לא היה מעוכב הדיון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו עשויה הייתה להתעורר השאלה אותה העלתה המבקשת, אולם בנסיבות העניין אין מקום להידרש לה.

10.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאותיו של המשיב בסך של 3,000 ש"ח.