רע"א 10458/06 באדיר כמאל נ. אריה חברה לביטוח בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (סגני הנשיא גרוס, קובו ורובינשטיין) בע"א 2053/02 מיום 4.12.06, בגדרה נדחתה בקשת המבקש להמצאת ראיות נוספות.

ב.

המבקש תבע את המשיבה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו עקב שריפה שכילתה את

ביתו, זאת מכוח פוליסת ביטוח שרכש ממנה. בית משפט השלום בתל אביב – יפו (ת"א 29460/00; השופטת אלמגור) דחה ביום 21.4.02 את התביעה, בקבעו כי המבקש "חתם על הצעת הביטוח כשבפיו תשובות כוזבות תוך ידיעה ברורה שהן כוזבות ובכוונת מרמה". כן קבע, כי גם עדותו בפניו היתה "רצופת כזבים ואי אמירת אמת". ברם, עיקרה של הבקשה דנא היא בקביעתו של בית המשפט כי:

"[ו]משהובא לעדות עו"ד עזם מטעם ההגנה נכח במקום מאן דהוא אשר הטיל מורא על העד, וכה קל היה להבחין בסימני הפחד שנכרו בפניו והקושי לספר לבית המשפט את האמת לאמיתה"

על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ביום 30.5.02 ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 25.7.02

הגיש המבקש בקשה להמצאת ראיות נוספות בערעור, בטענה כי יש בהן כדי להפריך את הקביעה לפיה היה מעורב בהפחדת עד - אשר טבעה בו סטיגמה, הטילה בו דופי וחרצה את גורל ההליך המשפטי כולו, וזאת כאשר לא ניתנה בידו האפשרות להתגונן מפניה. ביום 4.12.06 החליט בית המשפט המחוזי "כי אין מקום להעתר לבקשה בשלב זה ולפיכך הבקשה נדחית". מכאן בקשת רשות הערעור.

ג.

לטענת המבקש קביעתו של בית משפט השלום טבעה בו סטיגמה פלילית, על לא עוול בכפו ומבלי שניתנה לו הזדמנות – ולוא מינימלית – להתגונן בפניה. נטען, כי לאור קביעה זו, התגבשה דעתו של בית המשפט כנגדו, ולא הותירה לו כל סיכוי לשכנעו בצדקת טענותיו. נטען, כי יש בראיות שברצונו של המבקש להמציא לבית המשפט כדי לקעקע קביעה זו, וכפועל יוצא מכך להביא לקבלת הערעור. עוד נטען, כי החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ללא הנמקה, וזאת כאשר הבקשה עומדת באמות המידה שנקבעו בתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984.

ד.

בתגובת המשיבה נטען כי אם חולק המבקש על החלטת בית המשפט המחוזי תהא הדרך פתוחה בפניו להגיש בקשת רשות ערעור עם מתן פסק הדין בערעור, באשר יינתנו שם – כאמור בהחלטה – הטעמים שעמדו בבסיס ההחלטה.

ה.

(1) לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה על נספחיהן, אין בידי להיעתר לבקשה.

(2) אציין, כי הראיות הנוספות שמתבקש צירופן צורפו במלואן, שלא כהנחיית נשיאת בית המשפט העליון 1/92 שבבקשה מעין זו יש להגיש את "עיקר מהותה של הראיה בלי לצרפה".

(3) לגופם של דברים, כנודע, "החלטות דיוניות באופיין, הנוגעות לסדר הבאת הראיות, וכן שאלות בדבר מידת הרלבנטיות של הראיות, נתונות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית" (רע"א 6983/06 אחימן נ' המועצה המקומית פרדס חנה – כרכור (טרם פורסם); ע"א 607/70 אלקטרוניקה אפלינסס קורפורישאן נ' גרץ פרטרבסגזלשפט , פ"ד כה(2) 441, 443). לא כל שכן בערעור. תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה כי ככלל בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיה נוספת, אלא אם סבור בית המשפט שלערעור כי יש צורך בכך "כדי לאפשר לו מתן פסק דין או מכל סיבה חשובה אחרת", כלשון התקנה (וראו ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1) 119, 133 (השופט טירקל); גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי , מה' 9, 636. צריך שבית המשפט ישתכנע כי יש "בראיה זו רלבנטיות לעניין, סיוע לדיון וטעם המצדיק את צירופה לשאר הראיות, וכן היא תתרום להשלמת התמונה העובדתית, לגילוי האמת ולעשיית הצדק" (בן נון, הערעור האזרחי

מה' 3, (תשס"ד), 448). בענייננו, החליט בית המשפט לדחות את הבקשה באותו שלב, ופרטים להנמקתו יינתנו כאמור בפסק הדין גופו. אכן, אין חולק ששמו הטוב של אדם הוא אחד מנכסיו החשובים ביותר; וכבר אמר החכם מכל אדם "טוב שם משמן טוב" ( קהלת, ז' א') עם זאת בהתדיינות בבית המשפט, לעיתים עלולה להיגרם פגיעה בשמו הטוב של מי שנדחית גירסתו, ובמקרה דנן לא רק על הדברים הכרוכים באותה עדות השתית בית משפט השלום את הכרעתו, אלא על התרשמות אותה פירט מהתובע וראיותיו. לא פעם יש בכך קושי (ראו בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית המשפט השלום , פ"ד נב(3), 721). לא בכדי נאמר בפרשת צירינסקי (שם היה המדובר בעד ולא בבעל דין):

"קביעת מימצאי מהימנות בפסק דין, עשויה להיות קשה וכואבת לאלה שמהימנותם היתה שנויה במחלוקת. אשר על כן, מן הדין הוא שהשופט - שמטלה זו היא חלק אינטגרלי של משימת השיפוט המוטלת עליו - ינהג בהקשר זה בצימצום ובאיפוק; ולא ירחיב בענין זה מעבר לחיוני ולהכרחי לביסוס הכרעתו השיפוטית. לפסוק האומר ש'החיים והמוות ביד הלשון', משמעות מיוחדת בהקשר זה; ועל השופט לשוות זאת תמיד לנגד עיניו. כך לענין המהימנות, שאין השופט יכול להימנע מלומר דברו לגביה; וכך - על אחת כמה וכמה - לענין הבעת עמדה ופרישת השקפת עולם, שאינה ממש חיונית להכרעה" (עמ' 741 – השופט קדמי).

דברים אלה נאמרים על דרך הכלל, ואין בהם כדי להביע כל דעה באשר לדברי בית משפט השלום נשוא הבקשה לגופם, המצויים בערעור בבית המשפט המחוזי. ומכל מקום בנידון דידן, המדובר בבעל דין – המבקש - שאם ימצא לנכון, תהא פתוחה הדרך בפניו להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין הסופי, ככל שלא ישא חן בעיניו.

(4) ואכן, כשהמדובר בבקשה במסגרת הליך בגלגול ערעורי – וכך מסווג, על פי הפסיקה, מקרה זה, אף אם היתה זו ההזדמנות הראשונה מטבע הדברים להעלותו בפורום שיפוטי – המדובר בהחלטה המחייבת רשות ערעור; כדברי השופט – כתארו אז – ריבלין בבש"א 4511/05 עירית בת ים נ' גני יפית (לא פורסמה) "עצם העובדה כי בפסק דין של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין די בה כדי להוציא את המקרה מגדר 'גלגול שלישי'".

(5) כך גם בענייננו, ועל פי הכללים, משאין המדובר בבקשה המעוררת עניין ציבורי או משפטי מעבר למחלוקת הצדדים, ובמיוחד משעדיין יש למבקש יומו – אין מקום להיעתר לבקשה.