ע"א 5844/18 יהודה רז נ. הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ

1.

בפני בקשה לסעד זמני בערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 24.7.2018 ( פש"ר 38111-10-13, השופט ש' סרחאן ).

2.

בשנת 2013 המבקש הגיש בקשה למתן צו כינוס ולהכרזה עליו כפושט רגל. בהמשך לכך, ביום 30.12.2013 ניתן בבית המשפט המחוזי צו לכינוס נכסיו והמשיב 2 מונה כמנהל המיוחד לנכסי החייב (להלן: המנהל המיוחד ). נגד המבקש הוגשו כמה תביעות חוב, ביניהן תביעה מטעמו של המשיב 1, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: הבנק ). בתוך כך, התעוררה השאלה האם הבנק הוא נושה מובטח או נושה רגיל. שאלה זו התבררה במסגרת הליך משפטי נפרד שבסופו ניתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הבנק אינו נושה מובטח ( ה"פ 16702-03-16, סגן הנשיא י' שפסר ).

3.

בהמשך לכך, פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה לעכב הליכים שפתח הבנק נגדו – הליכי הוצאה לפועל והליך המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון בעניין פירוק שיתוף בנכס שקיים לגביו שעבוד לטובת הבנק ( תמ"ש

51723-05-11). בתגובה שהוגשה ביום 31.12.2017 מטעם כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר ) נטען כי מאחר שקיים פסק הדין הקובע כי הבנק אינו נושה מובטח, ובהתאם להוראות סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ), חל על הבנק – שהוא נושה רגיל – עיכוב הליכים המונע ממנו לממש את החוב. כן צוין בתגובה כי בשלב זה תיבחן תביעת החוב של הבנק.

4.

ביום 3.1.2018 נתן בית המשפט המחוזי החלטה, ובה ציין כי "לאחר עיון בבקשה, בתשובה ובתגובה, מצאתי תימוכין לטענות הכנ"ר

במסמכים שבתיק... על כן, אני מאשר בזאת את האמור בסעיפים 10 עד 18 לתגובת הכנ"ר מיום 31.12.2017 ונותן לו תוקף של החלטה". להשלמת התמונה, יצוין כי תגובת הכנ"ר התייחסה גם לבקשה נוספת שהגיש המבקש, בעניין קיזוז הוצאות המשפט שנפסקו לטובתו בהליך הנוסף למתן פסק הדין ההצהרתי, עניין שאינו בפני.

5.

המבקש הגיש ערעור לבית משפט זה על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 3.1.2018 (ע"א 962/18). הערעור קבוע לדיון בחודש נובמבר 2018.

6.

ביום 24.7.2018 התקיים בבית המשפט המחוזי דיון שבו נדונו בקשות פתוחות בתיק. בין היתר, נדונה בקשה שהגיש הבנק לביטול ההחלטה מיום 3.1.2018. בבקשה נטען כי ההחלטה ניתנה ללא תגובה מטעם הבנק, וכן כי היא סותרת החלטה קודמת משנת 2015 אשר התירה את המשך ניהול ההליך בבית המשפט לענייני משפחה, הנמשך כבר למעלה מתשע שנים, חרף היעדרו של שינוי נסיבות המצדיק זאת. בא-כוח הכנ"ר הסכים בדיון לביטול ההחלטה וציין כי הוא "אינו רואה שום סיבה" לעכב את ההליך המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה.

7.

בתום הדיון הורה בית המשפט המחוזי על ביטול ההחלטה מיום 3.1.2018 (אם כי בהפניה מוטעית ל"החלטה מיום 31.1.2018"). בהמשך לכך הורה בית המשפט המחוזי כי "ניתן להמשיך בהליכי פירוק השיתוף במקרקעין המתנהלים בביהמ"ש לענייני משפחה בראשל"צ, 51723-05-11".

8.

המבקש הגיש ערעור על החלטה זו. לטענתו, משהוגש ערעור על ההחלטה מיום 3.1.2018, בית המשפט המחוזי אינו רשאי עוד לבטלה, והסמכות לכך נתונה לבית משפט זה בלבד. עוד נטען כי ההחלטה מושא הערעור אינה מנומקת דיה. לגופם של דברים, המבקש טוען כי המשך ניהולו של ההליך בבית המשפט לענייני משפחה עלול לגרום לו נזק משמעותי. בצד הערעור המבקש הגיש בקשה לסעד זמני בערעור לפיו תוקפה של ההחלטה מושא הערעור תושהה עד למתן הכרעה בו. המבקש טוען כי סיכויי הערעור שהגיש הם גבוהים, וכן כי לנוכח מצבו הכלכלי מוצדק לעכב את ההליך המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה.

9.

ביום 6.8.2018 הוריתי על הגשת תשובות לבקשה. בתגובה שהוגשה ביום 13.8.2018 מטעם המנהל המיוחד נטען כי יש לדחות את הבקשה. המנהל המיוחד טוען כי לערעורו של המבקש סיכויים נמוכים מאד, בהתחשב בכך שלא נפל פגם בהחלטה מושא הערעור. המנהל המיוחד מציין כי המבקש לא העלה כל טענה בעניין בטרם ניתנה ההחלטה בבית המשפט המחוזי, ומוסיף כי למעשה רוב טענותיו מכוונות נגד ההחלטה מיום 3.1.2018 שעליה נסב הערעור הקודם. המנהל המיוחד מוסיף גם כי אין יסוד לטענותיו של המבקש בדבר חוסר סמכותו לכאורה של בית המשפט המחוזי, בהתחשב בסעיף 181 המקנה לבית המשפט המחוזי סמכות "לחזור ולעיין בכל צו שניתן מכח סמכותו בפשיטת רגל, לבטלו או לשנותו".

10.

הכנ"ר ביקש להצטרף לתגובת המנהל המיוחד על נימוקיה. אף הכנ"ר טוען כי למעשה טענותיו של המבקש בערעור זהות ברובן לאלה שהעלה בערעור הקודם שהגיש, שבצדו לא הוגשה בקשה לסעד זמני. לגופם של דברים, גם הכנ"ר

מדגיש את סמכותו הרחבה של בית המשפט המחוזי לעיין מחדש בהחלטות שנתן בהליכים מסוג זה.

11.

גם בתגובה שהוגשה מטעם הבנק ביום 14.8.2018 צוין כי המבקש לא העלה טענות כנגד הבקשה לביטול ההחלטה מיום 3.1.2018 במעמד הדיון שהתקיים בה או בכתב. הבנק טוען עוד כי למבקש כלל לא מוקנית זכות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי.

12.

לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, על המבקש סעד זמני בערעור להוכיח שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ראו למשל: ע"א 2784/14 קרבצ'וק נ' עו"ד איתן שווץ – המנהל המיוחד ,

פסקה 9 (6.11.2014)). במקרה דנן, מבלי לקבוע מסמרות, דומה כי שיקול דעתו הרחב של בית המשפט של פשיטת רגל לפי סעיף 181 לפקודה הוא בעל השלכה על סיכויי הערעור. יתר על כן, לא מצאתי כי מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה. ראשית, טענותיו של המבקש באשר לנזק שעלול להיגרם לו בשל ניהול ההליך בבית המשפט לענייני משפחה הועלו בעלמא, ללא פירוט של ממש ומבלי שנפרשה תשתית עובדתית בהקשר זה. שנית, דומה שאין יסוד לטענה בדבר נזק בלתי הפיך בנסיבות שבהן משמעות ההחלטה של בית המשפט המחוזי היא אך המשך ניהול ההליך בבית המשפט לענייני משפחה (ראו והשוו: ע"א 8695/15 סעיד נ' הכונס הרשמי (18.12.2015)). אין צריך לומר כי המבקש רשאי להעלות באותו הליך כל טענה הנוגעת להגנה על זכויותיו.

13.

באשר לטענות שהעלה הבנק באשר לסיווג ההליך העיקרי – כערעור בזכות או ברשות – יועבר התיק ללשכות הרשמים לשם בירור הסוגיה ומתן הוראות, ככל שיידרשו. אם ייקבע הערעור לדיון על המזכירות לעשות מאמץ לקבוע אותו במועד שבו יישמע ערעורו השני של המבקש (ע"א 962/18), בשים לב בין היתר לזהות הצדדים ולטענות בדבר "חפיפה" בטענותיו של המבקש בשני הערעורים.

14.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.