ע"א 5859-23 ע"א 5859-23

במענה לבקשת המערערות לעיכוב ביצוע פסק הדין טען המשיב כי ההליך הוגש באיחור של 17 ימים, ועל כן, יש להורות על מחיקתו. בבקשה נטען כי עיון במערכת נט המשפט מעלה כי פסק הדין נצפה באתר או במערכת נט המשפט שש פעמים על ידי משרד ב"כ המערערות סמוך לאחר פרסום פסק הדין.

המערערות טענו בתשובה כי פסק הדין לא נשלח לצדדים ורק ביום 13.6.2023 נשלחה לכתובת המייל של המשרד הודעה על ידי מזכירות בית המשפט. המערערות טענו כי זהו המסמך היחיד שנשלח אליהם מהמזכירות לאחר שניתן פסק הדין. המערערות הפנו לתקנה 161 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, וטענו כי המצאת מסמך אלקטרוני מבית המשפט לנמען תהיה באמצעות משלוח הודעה לכתובת הדואר האלקטרוני בלבד. משכך, נטען כי המצאה יכולה להתבצע לכתובת הדואר האלקטרוני בלבד ולא לאתר בית המשפט. עוד נטען כי התקנה אינה מכירה בצפייה כדרך של המצאת מסמך מבית המשפט, ועל כן, אינה יכולה להיחשב להמצאה כדין. המערערות הוסיפו כי צפייה יזומה היא הרמה הנמוכה ביותר של עקרון הידיעה, וכי בפועל כל אחד מעובדי המשרד יכול היה לצפות בפסק הדין, הואיל ויש מספר עמדות במשרד והכרטיסים החכמים מחוברים למחשבים – אליהם יש גישה לכולם. על כן, נטען כי הואיל ולא נשלחה לכתובת המייל הודעה על פסק הדין, שבה יש גם קישור לפסק הדין, אין לקבוע כי הערעור הוגש באיחור.

עיינתי בטענות הצדדים. תחילה יש לציין כי טענות המערערות באשר למועד שבו נודע להן על קיומו של פסק הדין לא הובהרו באופן מספק. המערערות טענו, כאמור, שרק ביום 13.6.2023 נשלחה למשרד הודעה ממזכירות בית המשפט; ואולם בכותרת הודעת הערעור נכתב שמועד המצאת פסק הדין היה ביום 1.6.2023. המערערות לא התייחסו כלל למועד זה במסגרת תשובתן לבקשה למחיקה על הסף, וממילא לא הבהירו כיצד עניין זה מתיישב עם הטענה שהודעת מזכירות נשלחה אליהן רק ביום 13.6.2023. זאת ועוד; המערערות לא הכחישו את הצפייה בפסק הדין במערכת "נט המשפט" ביום שבו ניתן. כל שנטען בהקשר זה הוא כי כל אחד מעובדי משרד בא כוח המערערות יכול היה לצפות בפסק הדין. מדובר בטענה כללית ביותר, וממילא כזו שאינה מתיישבת עם המועד שהמערערות בעצמן התייחסו אליו כמועד ההמצאה של פסק הדין (היינו, 1.6.2023).

אכן, כפי שציינו המערערות, תקנה 161 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 קובעת כי המצאה אלקטרונית של מסמך מבית המשפט לנמען תהיה באמצעות משלוח הודעה אלקטרונית לכתובת הדואר האלקטרוני שהוא ציין בכותרת כתב טענותיו. חרף האמור, לצד "כלל ההמצאה" התפתח, כידוע, גם "כלל הידיעה", שעל פיו במקרים מסוימים ידיעתו של צד להליך על קיומו של מסמך או החלטה גוברת על כשלים בהמצאה הפורמלית (ראו, יששכר רוזן-צבי הרפורמה בתקנות סדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 604 (מהדורה שנייה, 2023)). במצבים כאלה, יראו את הידיעה כשקולה להמצאה של המסמך או של ההחלטה. התפתחות נוספת של כלל הידיעה חלה עם הטמעתה של מערכת "נט המשפט", אשר מאפשרת לצדדים לצפות בהחלטה או פסק דין, גם אם אלה לא הומצאו על ידי המזכירות. בשל יכולת טכנולוגית זו, נקבע בפסיקה בעבר כי כאשר מתועדת במערכת נט המשפט צפייה בפסק הדין, נטל השכנוע לגבי החלת חריג הידיעה מתהפך. כלומר, הנטל מוטל על יוזם ההליך לשכנע שאין להחיל את חריג הידיעה, ולכן יש לספור את מניין הימים להגשת ההליך הערעורי ממועד ההמצאה ולא ממועד הצפייה. בכלל זאת, נקבע כי על יוזם ההליך לתמוך טענותיו בתצהירים ובאסמכתאות מתאימות (ראו, למשל, ער"א 3814/23 שגב תורה והצדקה (ע"ר) נ' בנק הדואר בע"מ (6.6.2023); בע"מ 8817/21 פלוני נ' פלונית (24.1.2022); רע"א 6648/20 גבעון נ' ון-אמדן (21.12.2020)).

בעניין שלפניי, כאמור, המערערות לא הבהירו מתי בדיוק נודע להן על פסק הדין. המערערות טענו כי פסק הדין לא נשלח אליהן בדרך כלשהי, אך חרף האמור הן לא הכחישו את ידיעתן לגבי פסק הדין. כפי שצוין לעיל, בעוד שהמערערות התייחסו בתשובתן להודעת מזכירות שנשלחה אליהם ביום 13.6.2023, בכותרת כתב הערעור צוין מועד ההמצאה כ-1.6.2023. פער הזמנים לא הובהר. בנוסף, וזה העיקר, אין חולק כי רשומות צפיות מרובות בפסק הדין במערכת "נט המשפט" ביום 21.5.2023. למעט טענה כללית ולא מבוררת שלפיה כל אחד מעובדי המשרד יכול היה לצפות בפסק הדין, לא נטען דבר. בכלל זאת, לא הוגשו תצהירים או אסמכתאות לתמיכה בטענה זו; לא הובהר אם נעשה בירור במשרד מי צפה בפסק הדין; ולא הובהר כיצד נודע למערערות על קיומו של פסק הדין. בנסיבות אלה, אין לומר כי המערערות עמדו בנטל להוכיח שיש הצדקה להחיל את כלל ההמצאה חלף כלל הידיעה.

בנסיבות אלה, נוכח הצפייה בפסק הדין ביום 21.5.2023, יש למנות את מניין הימים להגשת הערעור ממועד זה. על כן, המועד האחרון להגשת ההליך היה ביום 20.7.2023 (ולא כפי שטענו המערערות, ביום 21.7.2023 – עניין שהיה מביא לדחיית המועד להגשת ההליך הערעורי לאחר תום הפגרה). משכך, יש לקבוע כי ההליך הוגש באיחור.

המערערות לא טענו, אף לא באופן חלופי, כי יש להאריך את המועד להגשת ההליך הערעורי. בכלל זאת, לא הוצגו טיעונים ביחס לאיחור הנטען או בקשר עם סיכויי ההליך. במצב דברים זה, לא עמד לפניי טיעון כלשהו לגבי הארכת המועד, ועל כן, אינני מחווה דעה בעניין זה.

לסיכום, ממכלול הטעמים שלעיל, אין מנוס אלא לקבוע כי הערעור הוגש באיחור. על כן, דין הערעור להימחק.