ע"א 6109/13 רחל ראש נ. עיריית צפת

ענייננו בבית ישן, שככל הנראה אינו מאוכלס משנת 1994 .

טרחתי לומר עובדה זו באשר כתב ערעור וכתבי בית הדין בבית המשפט קמא אינם נוקטים בדרך של אנדר-סטייטמנט אלא נהפוך הוא – ביטויים בסגנון "הון שלטון", "גובל בפלילים", "אסון", "עולם תחתון", "מלאכי הרס וחבלה", "שחיתות שלטונית לתוך פרצופו של בית המשפט", ועוד פנינים כהנה וכהנה. בהתחשב בכך שההריסה של הקטע מושא הדיון נעשתה בבית לא מאוכלס,

איני משוכנע שהיה מקום לביטויים אלו.

ולגופו של ערעור. אכן, אף אני סבור כי אין ענייננו בסעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. גם ההנמקה של בית משפט קמא אינה יכולה לעמוד, באשר ההלכה הפסוקה היא כי תום הלב לצורך סעיף 10 לחוק המקרקעין צריך להמשך עד לרישום (הלכת סונדרס נ' בעלי נכסים ).

השאלה האמתית לטעמי היא, האם לפנינו עסקאות סותרות ואם כן, מהי העסקה הראשונה בזמן. על פניו, דומה כי לפנינו עסקאות סותרות כלהלן:

העסקה הראשונה נעשתה בשנת 1961 בין רשות הפיתוח לבין העירייה על כל שטח חלקה 12, קרי 1,927 מ"ר. אכן בעת עריכת העסקה נכתב כי לשטח יש בעלי זכויות אחרים, אך דומה כי בכך התייחסה רשות הפיתוח לדיירות המוגנת של המנוח משנת 1956.

העסקה השנייה נעשתה בשנת 1995 בין עמידר כנציגת רשות הפיתוח לבין המערערים.

לאור זאת, ועל פי סעיף 9 לחוק המקרקעין, דומה כי ידה של העירייה גוברת בראשונה בזמן, וממילא גם של משיבים 3-4 שרכשו את זכותם מהעירייה לגבי חלק מהשטח.

אומר בנוסף, כי גם בתשריט שצורף להסכם הרכישה של המערערים משנת 1995, יש חלק שמסומן כמטבח ושירותים אך יש גם שטח מעבר לגביו נכתב "לא כלול". אף הועלתה טענה כי כל השטח מושא המחלוקת (40 מ"ר בחלקה 12) הוא שצ"פ.

בית המשפט ניסה בתחילת הישיבה לנסות לזהות את האינטרסים האמיתיים של הצדדים, בהתחשב בכך שבית משפט קמא התיר ממילא פיצול סעדים, כך שעומדת למערערים זכות תביעה על נזקיהם. אולם מתברר שהמערערים עומדים על זכותם לקדש את זכותם הקניינית הנטענת. המלצתי למערערים לחזור בהם מערעורם, אך הם לא נעתרו להמלצת בית המשפט, ומשכך אני מורה על העברת הדיון להרכב.