ע"א 6347/08 שמריהו יונה נ. כונס הנכסים הרשמי

לפניי בקשה "להקפאת הליכים" שהיא, למעשה, בקשה לסעד זמני בערעור שאותו הגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.5.08 בפש"ר 388/06 ופש"ר 407/06 (כבוד השופטת ח' הורוביץ), אשר דחה את בקשתם של המבקשים להכריזם פושטי רגל.

1.

המבקשים הינם זוג הורים לשני ילדים על סף הבגירות, המפעילים עסק של "מינימרקט" ואשר הצהירו של חובות בסך 1,428,063 ₪ ל-59 נושים. ביום 18.5.06 ניתן צו כינוס לנכסי המבקשים. על המבקש הוטל תשלום חודשי בסך 1,800 ₪ ועל המבקשת הוטל תשלום חודשי בסך 500 ₪. ביום 25.9.06 הופחת התשלום שהוטל על המבקש ל-400 ₪ בחודש וכן הושת עליו תשלום של 200 ₪ בחודש בגין פיגורים. התשלום החודשי שהוטל על המבקשת הופחת ל-100 ₪ באופן זמני, למשך שלושה חודשים, והושב על כנו לסכום המקורי ביום 1.7.07. באותו המועד הופחת התשלום החודשי שהוטל על המבקש ל-100 ₪ בחודש החל מאוקטובר 2006 ועד פברואר 2007, כאשר התשלום בגין הפיגורים נותר על כנו. ביום 6.6.06 מונה מנהל מיוחד לנכסי המבקשים (להלן – המנהל המיוחד ). חוות דעת שהגיש המשיב ביום 24.10.07 לבית המשפט קמא גילתה כי סכום החוב האמור הוא של המבקש לבדו בגין 15 תביעות חוב וכי כנגד המבקשת הוגשו 5 תביעות חוב בסך מצטבר של 1,190,162 ₪.

עוד עלה מחוות הדעת כי המבקשים נטלו הלוואות בסכומים גבוהים מגורמים שונים, מבלי שנתנו את הדעת לכושר ההחזר שלהן, צברו חובות ונטלו הלוואות נוספות, גם כאשר עסקיהם רשמו הפסדים, תוך שהם מבצעים שימוש ב-18 כרטיסי חיוב שונים. בנוסף, התברר כי למבקשים דירה בבאר שבע, בגינה הם משלמים החזרי משכנתא, כאשר החזרים אלו גבוהים מדמי השכירות המשולמים בגין הדירה.

2.

ביום 8.1.08 הגישה החברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ התנגדות להכרזה על המבקשים כפושטי רגל, כאשר לטענתה המשיכה לספק למבקשים סחורה שהזמינו אף לאחר מתן צו הכינוס ואולם המבקשים לא הודיעו לה על הליכי הכינוס, אליהם התוודעה רק לאחר שנקטה בהליכי הוצאה לפועל כנגד המבקשים.

גם המשיב והמנהל המיוחד התנגדו להכרזתם של המבקשים כפושטי רגל מטעמים שונים שהעיקריים בהם הם השמטת פרטים מהותיים בנוגע לעסק המינימרקט שאותו מנהלים המבקשים, לגביו התברר כי הוא אינו בבעלותם אלא בבעלות חברה פרטית; נטילת הלוואות שעה שהמבקשים כבר היו "מסובכים" בחובות והשתמשו בו זמנית ב-18 כרטיסי חיוב; אי ניצול כושר ההשתכרות של המבקשים ועוד. מנגד, טענו המבקשים כי ההלוואות שנטלו במהלך השנים נבעו מרצונם לעודד את העסק, כאשר גם אם שיקול דעתם היה מוטעה, התנהגותם לא היה נגועה בחוסר תום לב הואיל ואת כל הונם האישי העבירו לעסק ולטובת החזר הלוואות. כן טענו כי לא העלימו פרטים מהמשיב וכי במקביל מתנהל תיק הפירוק של החברה שבבעלותה העסק.

3.

בית המשפט קמא דחה את בקשתם של המבקשים להכריזם כפושטי רגל בקובעו, בין היתר, כי לא עמדו בנטל ההוכחה כי חובותיהם הצטברו בתום לב; כי התנהלותם בתקופת יצירת החובות הייתה "חסרת אחריות" וחרף מצבם הכלכלי המשיכו ונטלו עוד ועוד הלוואות; כי עשו שימוש ב-18 כרטיסי חיוב בו זמנית; כי גם לאחר שעסקם נסגר פתחו עסק חדש ונטלו באמצעותו הלוואות נוספות, כך שגם עסק זה נקלע במהרה לחובות; כי התנהלותם במסגרת הליך פשיטת הרגל הייתה "מקוממת" והיוותה "חוסר תום לב באופן מובהק", עד שדי היה בהתנהלות זו כדי להביא לדחיית הבקשה; כי הציגו מצגים כוזבים לנושיהם, כאילו ניתנה להם הסכמת המנהל המיוחד להמשיך בניהול עסקם; כי לא פעלו לצמצום הוצאותיהם וריכוז משאביהם לטובת הנושים, בניגוד להוראותיו של בית המשפט קמא וכי אף לא עמדו בתשלומים החודשיים שהושתו עליהם כסדרם.

4.

על החלטתו זו של בית המשפט קמא הגישו המערערים ערעור לבית משפט זה, לאחר שביום 29.6.08 העניקה כבוד הרשמת ג' לוין ארכה להגשת הערעור כאמור. במסגרת ערעורם, אשר נכתב על ידי המבקשים עצמם, טוענים המבקשים כי התרשלותו של בא כוחם בהליך לפני בית המשפט קמא היא שהביאה לדחיית בקשתם והם מפרטים דוגמאות שונות הממחישות את ההתנהלות הרשלנית לכאורה הזו. יתר על כן, מעלים המבקשים טענות שונות הנוגעות לממצאים העובדתיים שאותם קבע בית המשפט קמא, כגון כושר ההשתכרות שלהם, ביצוע התשלומים החודשיים כסדרם, כספים שהעבירו לטובת הצלתו של עסקם ועוד.

5.

ביום 6.10.08 הגישו המבקשים לבית המשפט קמא בקשה אותה הכתירו בכותרת "בקשה דחופה להקפאת הליכים", כאשר הלכה למעשה מדובר בבקשה לסעד זמני בערעור, אשר נדחתה על ידי בית המשפט קמא באותו היום. ביום 8.12.08 הגישו המבקשים בקשה דומה לבית משפט זה, הנתמכת בתצהירו של המבקש 1, במסגרתה עותרים המבקשים להקפאת הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו כנגדם לאחרונה.

במסגרת הבקשה חוזרים המבקשים על טענתם בערעור לפיה בקשתם לפשיטת רגל נדחתה כתוצאה מרשלנותו של בא כוחם בהליך לפני בית המשפט קמא וטוענים כי ידם אינה משגת לשלם לעורך דין עבור ייצוג משפטי. כן חוזרים המבקשים על טענתם לפיה בית המשפט קמא "לא הבין את השתלשלות האירועים הכרונולוגיים" וכי נפלו טעויות עובדתיות בפסק דינו.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, לרבות פסק דינו של בית המשפט קמא נשוא הערעור והחלטתו בעניין הקפאתם של הליכי ההוצאה לפועל כנגד המבקשים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

7.

לא אחת פסק בית משפט זה כי על מי שמבקש עיכוב ביצוע של פסק דין וסעד זמני לתקופת הערעור מוטל הנטל לשכנע כי סיכויי הערעור טובים וכי יגרם לו נזק בלתי הפיך אם יבצע את פסק הדין או אם לא ינתן לו הסעד הזמני ולאחר מכן יזכה בערעורו [ראו למשל: ע"א 4486/08 מזרחי נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 3.12.08) והאסמכתאות שם].

במקרה שלפניי מעלים המבקשים טענות המופנות בעיקרן כלפי ממצאים עובדתיים שאותם קבע בית המשפט קמא, ואשר אינן מבססות, כשלעצמן, סיכויים טובים להצלחת הערעור. משכך, אין בטענות אלה כדי להצדיק מתן סעד זמני בערעור [ראו למשל: ע"א 4086/04 שכטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם, 25.7.04)].

8.

יתר על כן, המבקשים לא טענו וממילא לא הוכיחו כי יגרם להם נזק בלתי הפיך במידה שלא יעוכבו כנגדם הליכי ההוצאה לפועל. מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי טענה זו לא הועלתה בשל העובדה שהמבקשים אינם מיוצגים. ואולם, גם לאחר שבחנתי את הבקשה לגופה לא שוכנעתי כי נזק בלתי הפיך כאמור עלול להיגרם למבקשים. גם בהקשר זה, כפי שציין בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 6.10.08, נקבע לא אחת כי עצם קיומם של הליכי ההוצאה לפועל אינו מהווה נזק בלתי הפיך, הואיל ולמבקשים שמורה האפשרות לבקש חקירת יכולת לפני ראש ההוצאה לפועל, אשר תוצאותיה יקבעו את יכולתם לשלם את חובם לנושים השונים [ראו למשל: ע"א 5321/03 אדרי נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, מיום 8.7.2003)].

9.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.