ע"א 6413/15 פלוני נ. תנועת הצופים העבריים בישראל ע"ר

1.בהמשך לאמור בהחלטתי מיום 24.2.2016, הגישה המערערת בקשה מתוקנת להארכת מועד להגשת הערעור. יצוין, כי הבקשה הוגשה ביום 2.6.2016, וזאת לאחר שניתנו למערערת מספר ארכות בשל נסיבות אישיות מסוימות אשר אין צורך לפרטן. המשיבות הגישו תגובות לבקשה, ובגדרן הביעו התנגדות למתן הארכה המבוקשת. בהמשך הגישה המערערת תשובה לתגובות, בצירוף בקשה לקבלת רשות להגשתה. בנסיבות העניין ראיתי לקבל את התשובה לרישום, וזאת הגם שהלכה למעשה לא מצאתי כי יש בה כדי לשנות.

2.עיקרי העובדות הצריכות לעניין פורטו בהחלטתי מיום 24.2.2016 ואיני רואה צורך לחזור עליהן. בבקשת הארכה טוענת המערערת כי האיחור בהגשת ההליך נבע מטעות שבדין. זאת, כתוצאה מכך שבהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 25.6.2015 - בגדרה הותר לפרסם את פסק הדין תוך השמטת פרטים מזהים (להלן: החלטת הפרסום ) - נקבע כי "ייערך עותק מתוקן של פסק הדין " (ההדגשה שלי - ג'ל'). על פי הנטען, קביעה זו, כמו גם העובדה שנוסח פסק הדין לפרסום הומצא למערערת בדואר רשום (באותו האופן בו הומצא פסק הדין המקורי) - גרמו לבא כוח המערערת לסבור שהחלטת הפרסום מהווה החלטה לתיקון פסק דין מכוח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: החוק ), וכי לפיכך המועד להגשת הערעור מוארך בהתאם להוראת סעיף 81(ג) לחוק. המשיבות, מצידן, סבורות כי אין בטעות הנטענת כדי להקים טעם מבורר למתן הארכה המבוקשת.

3.כידוע, נקודת המוצא היא כי בעל דין נדרש להקפיד ולעמוד במועדים הקבועים בדין להגשת הליכים ערעוריים. בית המשפט אמנם מוסמך להאריך את המועד להגשת הליכים כאמור, אולם זאת רק בהתקיים "טעם מיוחד" לכך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). שא לת קיומו של "טעם מיוחד" נבחנת בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה ולאיזון הראוי בין השיקולים השונים ( בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013); בש"א 954/11

הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות המיסים (14.3.2011)). בין היתר יש להביא בחשבון לעניין זה את משך האיחור, את הטעמים העומדים בבסיסו ואת סיכויי ההליך אשר מתבקשת ארכה להגשתו. טעות שבדין עשויה להוות שיקול, בין יתר שיקולים, התומך במתן ארכה, וזאת בשים לב למידת סבירותה של הטעות על רקע כלל נסיבות העניין (פרשת מדהנה , פיסקה 10 והאסמכתאות הנזכרות שם; בש"מ 6229/11 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה

(10.1.2012)).

4.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים על רקע אמות המידה הנזכרות לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי לא יהיה זה נכון לחסום את שעריה של ערכאת הערעור בפני המערערת. זאת, בשל משקלם המצטבר של השיקולים הבאים:

ראשית , מבקשת הארכה ומן התצהיר התומך בה עולה כי פסק הדין מיום 27.5.2015 הומצא לבא כוח המערערת ביום 11.6.2015. אמנם, המערערת לא צירפה אסמכתא כלשהי לתמיכה בטענה האמורה. ואולם, המשיבות 2-1 כלל לא התייחסו בתגובתן לסוגית מועד ההמצאה; ואף המשיבה 3, אשר התייחסה לעניין זה בסעיף 28 לתגובתה, לא חלקה במפורש על טענת המערערת (ולא למותר לציין כי ניתן היה לבדוק את מועד ההמצאה בנקל, באמצעות מערכת "נט המשפט").

בנסיבות אלה, אין לי אלא לקבל את טענת המערערת בנוגע למועד ההמצאה. יוצא איפוא, כי המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 16.9.2015 (בהתחשב בפגרת הקיץ ובכך שהיום הארבעים וחמישה חל ביום שישי אשר מיד לאחריו חג ראש השנה). בפועל הוגש הערעור ביום 21.9.2015, חמישה ימים לאחר חלוף המועד. כלומר - הלכה למעשה עסקינן באיחור מדוד ולא באיחור ארוך, כפי שמשתמע מתגובת המשיבות 2-1.

שנית , תגובות המשיבות אינן כוללות טענה בדבר הסתמכות מיוחדת על תקופת האיחור האמורה.

שלישית , אף אם אצא מנקודת הנחה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, הרי שאין בידי לקבוע כי מדובר בערעור סרק. משכך, ובשים לב ליתר נסיבות העניין, דומני כי יש טעם במתן אפשרות למערערת למצות את זכות הערעור הנתונה לה על פי דין. בהקשר זה אציין, כי העובדה שמדובר בערעור בזכות, להבדיל מבקשת רשות ערעור, שוקלת לטובת המערערת, וזאת בשל המשקל המוגבר אשר יש ליתן לזכות הגישה לערכאות בכגון דא.

רביעית , לעניין הנימוק אשר ניתן לאיחור: האמת ניתנת להיאמר, כי יש לתמוה על סברתו המוטעית של בא כוח המערערת לפיה חל בענייננו סעיף 81 לחוק. הדברים עולים מן האמור בהחלטתי מיום 24.2.2016. עם זאת, בנסיבות העניין מוכן אני להניח כי הטענה בדבר טעות שבדין הועלתה בתום לב, וכי הלכה למעשה התיבה בה עשה בית המשפט המחוזי שימוש - "עותק מתוקן של פסק הדין" - אכן יצרה אי בהירות מסוימת אצל בא כוח המערערת. דומני כי על רקע מכלול השיקולים אשר פורטו לעיל, די בכך על מנת להטות את הכף לעבר קבלת הבקשה.

5.אשר על כן, נעתר אני לבקשה ומאריך את המועד להגשת הערעור, בדיעבד, עד למועד הגשתו בפועל. המזכירות תתייק החלטה זו, כמו גם את החלטתי מיום 24.2.2016, בתיקי השופטים .

6.לאור התוצאה אליה הגעתי, נדרשת הכרעה בבקשה אותה הגישה המערערת לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון.

עיון בבקשת הפטור מעלה כי היא רחוקה מלהניח תשתית מלאה, מבוססת ועדכנית

לעניין מצבה הכלכלי של המערערת, כנדרש לצורך קבלת פטור (ראו למשל, בשג"ץ 4934/14

גורנשטיין נ' כנסת ישראל

(21.7.2014)). לעניין זה אציין, בין היתר, כי הבקשה הוגשה באופן לקוני, ללא פירוט סדור באשר להכנסותיה ולהוצאותיה של המערערת וללא אסמכתאות רלוונטיות; כי עיון בתדפיסי חשבון הבנק אשר צורפו מעלה שהמערערת מחזיקה בתכניות חיסכון, ולא ניתן פירוט או תיעוד לגבי שווין של תכניות אלה; וכי לא הורם הנטל להוכיח היעדר יכולת להסתייע בסביבה הקרובה לצורך גיוס עירבון בסכום כלשהו, ולוּ מופחת.

על רקע האמור, לא מצאתי הצדקה למתן פטור מלא מאגרה ומעירבון כמבוקש. עם זאת, משהבאתי בחשבון את השיקולים השונים הצריכים לעניין - ובהם התשתית (החלקית) אשר הונחה לעניין המצב הכלכלי; מהות ההליך; זהות בעלי הדין; נסיבותיה האישיות של המערערת; העובדה שבית המשפט המחוזי נמנע מלחייב את המערערת בהוצאות בשל נסיבותיה האישיות; ועמדתה של המשיבה 3, אשר ציינה כי אינה מתנגדת להפחתה מסוימת בגובה העירבון - רואה אני להפחית את האגרה לכדי סכום של 1,000 ₪ ולהעמיד את העירבון על סכום מתון של 5,000 ₪ . האגרה תשולם תוך 20 ימים מיום המצאת החלטה זו (ימי הפגרה במניין), והעירבון יופקד תוך אותו המועד, שאם לא כן יימחק ההליך או יירשם לדחייה, לפי העניין, ללא צורך בהודעה נוספת.