ע"א 6547/12 סוליקה עמר נ. בנק לאמי לישראל בע"מ - סניף נתיבות

1.

מונחת לפניי בקשה למתן צו מניעה זמני לפיו יימנע המשיב (להלן: הבנק ) ממימוש שני נכסי המקרקעין ששועבדו לטובתו עד למתן הכרעה בערעור שהגישה המבקשת.

המבקשת הגישה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע תובענה למתן פסק דין הצהרתי הקובע שהיא שוחררה מכל ערבות או שיעבוד של נכסיה לטובת הבנק. על פי המתואר בפסק הדין, המבקשת ניהלה בעבר חשבון בבנק. ביום 8.4.1992 חתמה המבקשת על ייפוי כוח נוטריוני כללי המייפה את כוחו של בנה, יהודה אמיר, לבצע בשמה פעולות נרחבות. בשנת 1993 הסכימה המבקשת שבניה, יהודה ונפתלי, בעלי חברת אמיר בניה ופיתוח (1991) בע"מ (להלן: החברה ), יעשו שימוש בייפוי הכוח כדי לערוב בשמה לחובות החברה ולהתחייבויותיה כלפי הבנק. ביום 5.6.1995 נחתמה בשם המבקשת ערבות מתמדת מוגבלת בסכום. במכתב מיום 22.7.1997 הודיע הבנק למבקשת שהיא משוחררת מכל התחייבות כלפיו לפי כתב הערבות להבטחת חובות החברה. בשנת 1999 רשם הבנק שעבודים חדשים על נכסי המבקשת מכוח ייפוי הכוח משנת 1992. ביום 14.5.2001 סגרה המבקשת את החשבון בבנק ללא יתרת חובה. לאחר מכן, בשנים 2005-2003 שלח הבנק למבקשת מכתב התראה בגין חוב לבנק ובו הזכיר לה את השעבוד על נכס המקרקעין שבבעלותה להבטחת חובות החברה. בהמשך פתח הבנק בהליכי מימוש המשכנתא בהוצאה לפועל.

המבקשת טענה בבית המשפט המחוזי כי בשנת 1997 פנתה לבנק וביקשה לשחררה מכל חבות כספית כלפיו, לרבות שחרור נכסיה המשועבדים לבנק כבטחונות עבור חובות החברה, וכן הודיעה שהיא מבטלת את ייפוי הכוח. לאור זאת, טענה, השעבודים משנת 1999 נעשו שלא בהסכמתה ועל סמך ייפוי כוח שבוטל.

בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת ידעה שייפוי הכוח הנוטריוני הכללי עליו חתמה בשנת 1992 היה מופקד בבנק ושימש את בנה לצורך הבטחת פעולות החברה, שאם לא כן לא הייתה טוענת כי הגיעה לפגישה עם מנהל הבנק בשנת 1997 וביקשה לבטלו. הובהר שייפוי הכוח לא בוטל ומשמיופה הכוח, יהודה אמיר, עשה בו שימוש בהתאם לייעודו, לא הייתה בכך פעולה חריגה המחייבת את הבנק להודיע למבקשת על הפעולה המשפטית הנעשית בנכסיה. לנוכח זאת נדחתה התובענה, ועל כך הוגש ערעור לבית משפט זה.

2.

בכתב הערעור טוענת המבקשת שפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא נימק כדבעי מדוע לא חלו במקרה זה חובות הגילוי המוגברות החלות על בנקים בכלל, וכלפי ערבים קשישים שאינם מעורים בעולם העסקי בפרט. המבקשת – המערערת גורסת שהיה על הבנק להבין כי היא ראתה את ייפוי הכוח כמבוטל. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהעניק משקל לעובדה שהמבקשת בחרה שלא להגיש תביעה נגד בנה שעשה שימוש ללא היתר בייפוי הכוח שלה, וזאת נוכח הקושי שהיה למבקשת, אם שכולה, לנהל תביעה משפטית מול בנה.

לצד הודעת הערעור הוגשה גם הבקשה שלפניי. בבקשה נטען שסיכויי הערעור גבוהים המה. באשר למאזן הנוחות, הובהר שאף שהמבקשת איננה מתגוררת בנכסים המדוברים, מדובר במקרקעין הנושאים משמעות רגשית עמוקה ביותר עבורה, שכן מדובר במקרקעיו של בנה המנוח. מצד המשיב, נטען, יש בנכסים אלו כדי להבטיח את חובותיו ועל כן הוא לא ייפגע ממתן הסעד הזמני.

3.

הבנק, מצידו, טוען שתקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנה 471 ) מאפשרת מתן סעד זמני לתקופת הערעור אך ורק כאשר סעד שכזה ניתן במהלך המשפט בערכאה הדיונית. בענייננו סעד שכזה לא ניתן, ועל כן אין מקום להענקת סעד זמני לתקופת הערעור. לגופו של עניין, טוען הבנק, סיכויי הערעור אינם גבוהים שכן הוא עובדתי בעיקרו; ובאשר למאזן הנוחות, מכיוון שאין מדובר בבית מגורים הרי שהאינטרס של המבקשת נופל מזה של הבנק שלא לעכב את גביית חובותיו.

4.

אפתח בהתייחסות לטענתו המקדמית של הבנק אודות מגבלותיה של תקנה 471. אכן, תקנה זו כלשונה אינה מאפשרת אלא להמשיך את תוקפו של סעד זמני שכבר ניתן. אולם, כבר קבע השופט ג' בך (ע"א 459/89 דן טורטן ואח' נ' ההתאחדות לספורט בישראל פ"ד מג(4), 563) שתקנה 471 אינה ממצה את המקרים בהם יינתן סעד זמני בערעור, שכן כל שהדרגה הראשונה מוסמכת הייתה לעשות, מוסמך גם בית המשפט שלערעור לעשות. משכך, יש לבחון את הבקשה לגופה.

באשר לסיכויי הערעור, ניתן לומר במלוא הזהירות ומבלי לנטוע מסמרות שהערעור הוא בר סיכוי דיו בנסיבות העניין. הערעור מעלה שאלות משפטיות שונות, בין השאר אודות מחויבותו של הבנק לראות בהודעת ביטול של אדם מן היישוב במסגרת סניף בנק מקומי עם אופי אינטימי משום ביטול של ייפוי כוח כאשר זה נעשה שלא לפי הכללים הנוטריוניים הרגילים, או חובות הגילוי של הבנק במצב שכזה ביחס ללקוח. שאלות אלו יידונו לפני המותב שידון בערעור. באשר למאזן הנוחות, לנוכח העובדה שחובותיו של הבנק מובטחים והקשר הסנטימנטלי שנושאים הנכסים עבור המבקשת, אישה שעברה אירועים קשים ביותר, סבורני שהוא נוטה לטובת המבקשת.

5.

לנוכח האמור, הבקשה מתקבלת. ניתן בזאת צו מניעה זמני לפיו יימנע המשיב ממימוש או מביצוע כל דיספוזיציה במקרקעין המדוברים עד למתן הכרעה בערעור. צו המניעה הזמני מותנה בכך שהמבקשת תפקיד בקופת בית המשפט תוך 20 ימים התחייבות עצמית ללא הגבלת סכום וכן ערבות צד ג' על סך 125,000 ש"ח לפיצוי המשיב בגין נזקים שייגרמו לו על ידי הצו הזמני היה והערעור יימחק או יידחה. היה והערבויות לא תופקדנה כאמור תוך המועד שנקבע, צו המניעה יתבטל.

אין צו להוצאות בגין בקשה זו.