פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"א
6676/11 - י"א
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשים:
1. שיראל טביבי רהיטים (2001) בע"מ
2. דוד טביבי אורי
נ ג ד
המשיבות:
1. בניני מ.י גינדי הנדסה והשקעות (1922)
בע"מ
2. תל דר נכסים והשקעות (1922) בע"מ
בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של
בית
המשפט
המחוזי
בתל אביב-יפו מיום 20.6.11 בת"א 1686-04 שניתן על ידי כבוד השופטת ד"ר
מ' אגמון-גונן
בשם המבקשים:
עו"ד יפעת בן דוד-עמית
בשם המשיבות:
עו"ד שמואל גלינקא; עו"ד רתם פישמן נגרין
החלטה
1.
לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1686-04 (כבוד השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן ) מיום 20.6.2011.
2.
בפסק הדין נקבע כי: "כיוון שהבקשה הוגשה ללא תצהיר התומך, בנסיבות בהן המשיבים [הם המבקשים בהליך הנוכחי – ס' ג'' ] לא פעלו כאמור בהחלטתי הבקשה נדחית. במקביל תחתם הפסיקתא. המזכירות תסרוק את הפסיקתא ותשלח לצדדים". באותו יום נחתמה הפסיקתא, והמבקשים חויבו בתשלום 2,545,365 ש"ח למשיבים (המבקש 2 הוא הערב לחובותיה של המבקשת 1).
3.
דיון קדם ערעור התקיים ביום 16.2.2012 בפני השופטת א' חיות . הדיון בערעור נקבע בפני הרכב ליום 1.1.2014. הבקשה לעיכוב ביצוע שבפניי הוגשה רק ביום 17.6.2013, משמע, כשנתיים לאחר מתן פסק הדין, ושנה וארבעה חודשים לאחר קיום קדם הערעור.
4.
בבקשה נטען כי ביום 16.2.2012 הגישו המשיבים בקשה לכינוס נכסים נגד המבקשים. זאת, חרף התחייבותם שלא לעשות כן בקדם הערעור. לטענתם, הגישו בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי, אשר נדחתה ביום 30.1.2013. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה, שהתקבלה ביום 26.5.2013, וההליך הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת לאפשר להם להגיב בתוך עשרה ימים לתגובת המשיבים בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (רע"א 1527/13, השופט נ' סולברג ). המבקשים לא הגישו תגובה לבקשה חרף האמור בהחלטת השופט נ' סולברג , וביום 18.6.2013 נדחתה הבקשה בשנית. מטעם זה, טוענים המבקשים, הוגשה הבקשה שלפניי רק ביום 17.6.2013 (קרי, יום ל פני שנתן בית המשפט המחוזי את החלטתו). לגופו של עניין טוענים הם כי סיכויי הערעור טובים, וכי פסק הדין שניתן בעניינם הוא "מעין עונשי" ואינו עולה בקנה אחד עם הדין. כמו כן טוענים הם לקיומן של טעויות פרוצדוראליות שונות בהליך בפני בית המשפט המחוזי. באשר למאזן הנוחות, טוענים המבקשים כי הליך כינוס הנכסים עצמו מטיל עליהם עלויות נוספות, וכן כי נגרמת פגיעה לשמו הטוב של המבקש 2 ופגיעה בעסקיה של המבקשת 1.
5.
בתשובתם, טוענים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה מהטעם שהמבקשים הסתירו מבית המשפט שהגישו בקשה ראשונה לעיכוב ביצוע עוד ביום 19.7.2011, וזו נדחתה בים 20.7.2011. לטענתם, יש לדחות את הבקשה בשל השיהוי בהגשתה. לגופו של עניין, טוענים הם כי מדובר בפסק דין כספי, וכי הם לא הוכיחו שמאזן הנוחות נוטה לטובתם. עוד טוענים הם כי סיכויי הערעור אינם גבוהים.
6.
לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בבקשה לעיכוב ביצוע על נספחיה, בהודעת הערעור על נספחיה ובתגובת המשיבה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות על הסף.
7.
ראשית, לא ניתן כל הסבר מספק לשיהוי המשמעותי בהגשת הבקשה שלפניי, אף אם תאומץ גרסתם העובדתית לאירועים. גם לגישת המבקשים, כבר ביום 16.2.2012 החלו המשיבים בהליך כינוס הנכסים נגדם, ובמועד זה היה עליהם להגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, הגישו את בקשתם רק ביום 16.1.2013, קרוב לשנה לאחר המועד שבו החלו הליכי הכינוס. בהמשך לכך, המבקשים לא פעלו על פי הוראות בית משפט זה, כפי שנקבע בהחלטתו של השופט נ' סולברג ולא הגישו תשובה לתגובת המשיבים בבקשה לעיכוב ביצוע. רק לאחר שהמשיבים הגישו בקשה למתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, הגישו המבקשים את תשובתם. העיון בתשובת המבקשים לבקשה למתן החלטה שהגישו המשיבים מעלה כי לגישתם, בשל תיקונה של תקנה 467(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), במסגרתה נקבע כי משהוגש ערעור תידון הבקשה לעיכוב ביצוע בפני בית המשפט שלערעור, המבקשים "לא מצאו לנכון להגיש תשובה לתגובה לבקשה לעיכוב הליכים". על בסיס זה דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה ביום 18.6.2013 בשל חוסר סמכות. בהקשר זה, יש לתמוה מהיכן קנו לעצמם המבקשים סמכות שלא לקיים את הוראות בית משפט זה, מכוחה בחרו על דעת עצמם שלא להגיש תשובה במועדים שנקבעו. גם אם לגישתם שינוי תקנות סדר הדין האזרחי הוביל להעדר סמכות של בית המשפט המחוזי לדון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, הרי שהיה עליהם לציין זאת בהודעתם לבית המשפט במועדים שנקבעו. יתר על כן, אם לגישתם לא היה מקום עוד לדון בבקשתם בבית המשפט המחוזי, הרי שלפי שיטתם, היה עליהם להגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית משפט זה במועד שינוי התקנה.
8.
שנית, העיון בבקשה מעלה שהמבקשים לא ציינו בהליך זה את העובדה כי בקשה ראשונה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהוגשה מטעמם נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי כבר ביום 20.7.2011. ברי, כי חובה על בעל דין לחשוף בפני בית המשפט את כל ההחלטות שהתקבלו בהליך. גם מטעם זה דין הבקשה להידחות. יתר על כן, בהתחשב בכך שהבקשה הראשונה לעיכוב ביצוע נדחתה ביום 20.7.2011, השיהוי שבהתנהלות המבקשים הופך חריף אף יותר.
9.
די בשני טעמים אלו על מנת להביא לדחיית הבקשה על הסף. בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי אף לגופו של עניין אין מקום להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין.
10.
כידוע, ככלל, הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, והדבר ייעשה רק במקרים חריגים, בהתחשב בסיכויי הערעור ובמאזן הנוחות (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 672 (1996); ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ(5) 403 (1997)). לכך יש להוסיף כי כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע של חיוב כספי, תגבר הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין (ראו: ע"א 2408/13 רוטמן נ' פלאפון תקשורת (30.5.2013); ע"א 6593/12 מנאר ייעוץ כלכלי והשקעות בע"מ נ' חאמיסי (23.9.2012)). זאת, שכן "לרוב אין המדובר בנזק בלתי הפיך שאין לתקנו, מלבד במקרים בהם יש בידי החייב לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה אם יצליח בערעור" (ראו למשל: בש"א 216/89 אברהמי נ' בנק המזרחי , פ"ד מג(2) 172 (1989)).
11.
בנסיבות המקרה, אף אם סיכויי הערעור אינם קלושים, אין הם גבוהים במידה המצדיקה לעכב את ביצוע פסק הדין. בהמשך לכך, לא השתכנתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים במידה המצדיקה את קבלת הבקשה.
12.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ"ה בתמוז התשע"ג (3.7.2013).
ש ו פ ט