ע"א 6899/97 פניה פיישוביץ נ. בנק לאומי לישראל

בפני בקשה למחיקת הערעור-שכנגד אשר הוגש על ידי המשיב מס' 1 (להלן: "הבנק") על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 1029/92).

1.הבנק הגיש תביעה בבית המשפט קמא כנגד המבקשת והמשיבים מספר 2-5 על סך של 1,356,000 ש"ח (נכון ליום 9.11.92). כעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, פתח הבנק בשנת 1988 חשבון חח"ד עבור משיבה מספר 2 ובמסגרתו הועמדו לרשות החברה הלוואות ואשראי בצורה של משיכות יתר.

2.המבקשת והמשיבים 3-5 ערבו לחובות המשיבה מספר 2 כלפי הבנק. משיבים 3-5 וכן המבקשת ערבו לחובות משיבה מספר 2 כלפי הבנק. כמו-כן, לצורך הבטחת החזר ההלוואות, הועמדה לרשות הבנק משכנתא על נכס מקרקעין (אולם שמחות) בקריית-אתא.

3.בפני בית המשפט קמא טענו המבקשת והמשיבים 3-5 כי אין לחייבם בסכום הנתבע על ידי הבנק. המבקשת לא הסתפקה בכך אלא הגישה תביעה נגדית נגד הבנק ובה כפרה בתוקף ערבותה ובתוקף המשכנתא.

בית המשפט קמא קיבל את טענת המבקשת כי אין היא חבה כערבה לחוב המשיבה מספר 2, אך דחה טענותיה ביחס לתוקפם של שטרי המשכנתא עליהם חתמה.

בעקבות פסק דין זה, הגישה המערערת ערעור לבית המשפט ואילו הבנק מצידו הגיש ערעור-שכנגד.

4.המבקשת הגישה בקשה "לסלק על הסף" את הערעור שכנגד. טענותיה - בתמצית - הן אלה:

ראשית, טוענת המבקשת כי הערעור-שכנגד הוגש באיחור ניכר לבית המשפט, מבלי שנתבקשה לעניין זה הארכת מועד להגשתו.

שנית, טוענת המבקשת כי הבקשה לתיקון טעות סופר בערעור-שכנגד הנה בחינת "החלטה אחרת" שלגביה יש צורך בבקשת רשות ערעור.

שלישית, טוענת המבקשת כי הערעור-שכנגד, ככל שהוא נסב על דחיית תביעתו הכספית של הבנק כלפי המבקשת מכוח ערבותה אינו "באותו עניין" בגינו הוגש הערעור-שכנגד, ולכן לא היה מקום להגיש ערעור שכנגד אלא ערעור "רגיל".

רביעית, טוענת המערערת לעניין הערעור-שכנגד שענינו הוצאות שנפסקו לטובת משיבים 2-5, כי משנמחק ערעורם של משיבים אלה (ע"א 6916/97) בשל אי הפקדת ערובה, אין מקום לברור ערעור שכנגד המכוון אל משיבים אלה בלבד.

5.בסעיף 3 להודעת הערעור-שכנגד הודיע הבנק כי כתב הערעור הומצא לו ביום 13.1.98. בניגוד לנטען בבקשת המבקשת, הרי שהערעור-שכנגד הוגש לבית משפט זה ביום 10.2.98. לפיכך, אין יסוד לטענה לפיה הוגש הערעור-שכנגד לאחר המועד הקבוע בדין.

6.בסעיף 9 לכתב הערעור-שכנגד מערער הבנק על חיובו בשכר טרחה בשיעור הנמוך מזה הקבוע, לטענתו, בתעריף המינימלי בכללי לשכת עורכי הדין. קודם להגשת הערעור שכנגד נטענה טענה זו במסגרת בקשה לתיקון טעות סופר. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט בנימוק כי תרופתו של הבנק היא בהגשת ערעור.

לדעתי, אין יסוד לטענת המבקשת לפיה על החלטת בית המשפט קמא היה צורך להגיש בקשת רשות ערעור. לכאורה, ביקש הבנק במסווה של בקשה לתיקון טעות לערער בפני בית המשפט קמא על גובה ההוצאות שנפסקו לו. בית המשפט דחה בקשה זו מן הטעם כי מהותית מדובר בערעור על פסק הדין ולא בבקשה לתקן "טעות סופר" שנפלה בו. הבנק פעל לאור החלטה זו והגיש ערעור על גובה ההוצאות שנפסקו לו. מבחינה מהותית, עניין לנו איפוא בערעור על גובה הוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט קמא ולא ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא לדחות את בקשת הבנק לתקן את גובה ההוצאות כך שיעלה בקנה אחד עם כללי התעריף המינימלי.

אילו ביקש הבנק לערער על ההחלטה שלא להיעתר לבקשה לתיקון טעות סופר, אכן היה עליו להגיש בקשה לרשות ערעור. אולם, הקביעה המקורית של גובה שכר הטרחה היתה בפסק הדין עצמו, ועל כך קיימת זכות הערעור.

7.יחד עם זאת, נראה לי כי טענת המבקשת לפיה לא היה מקום להשיג על גובה שכר הטרחה שנפסק נגד המשיבים 2-5 במסגרת ערעור-שכנגד - בדין יסודה.

דין הוא כי ערעור וערעור-שכנגד צריך שיהיו באותו "עניין". (ראו: בש"א 5546/95 ALUMINIUM WERKE AG נ' אלומיניום פיין אליהו , פ"ד מט(4) 827; בש"א 6732/94 (ע"א 2778/94, 3034) זילברמן ואח' נ' לוריג ואח' תקדין עליון, כרך 95(1)1155)

השאלה מהו אותו "עניין" איננה תמיד פשוטה. בעניין זילברמן נקבע כי הערעור והערעור-שכנגד דנים באותו עניין שכן אם היה הערעור-שכנגד מתקבל, כי אז הייתה לכך השלכה על הסעד שהתבקש על ידי המערערים בערעור. לפיכך, נקבע כי טעם זה מביא למסקנה כי הערעור והערעור-שכנגד דנים באותו עניין. יישום מבחן זה בענייננו מביא לתוצאה לפיה גם אם יתקבל הערעור-שכנגד לעניין גובה ההוצאות שנפסקו למשיבים 2-5, אין הדבר מעלה או מוריד לעניינה של המבקשת, שכן כלפיה לא נפסקו - וגם לא נתבקשו בערעור-שכנגד - הוצאות.

סיכומה של נקודה זו: הערעור והערעור-שכנגד, ככל שמדובר בגובה ההוצאות, אינם עוסקים באותו "עניין".

8.לאור האמור לעיל, נותר לבחון כעת האם ערעורו-שכנגד של הבנק המופנה כלפי דחיית תביעתו נגד המבקשת מכוח ערבותה, וערעורה של המבקשת, המופנה כלפי הקביעה כי המשכנתא עליה חתמה היא תקפה, הם "באותו עניין".

הבנק טוען כי מדובר באותו "עניין". לטעמו, דרך ניסוחו של כתב הערעור וכריכת שאלת ערבותה בהודעת הערעור מצדיקים מסקנה כי המבקשת יצרה "חזית רחבה" המאפשרת לו להגיש ערעור-שכנגד.

לטענת הבנק, שטר המשכנתא נעשה, בין היתר, להבטחת חובה האישי של המבקשת. מאחר שחובה של המבקשת לבנק קם מכוח "ערבותה", הרי המשכנתא עצמו עולה הזיקה לערבות שהיא נשוא הערעור שכנגד. עוד טוען הבנק כי מכלל נסיבות העניין, המתוארות בבקשתו, וכן מאופן ניהולו של ההליך בבית המשפט קמא ומתכליתו של הערעור-שכנגד, עולה וקמה זכותו להגיש ערעור שכנגד.

נראה לי, כי הדין בעניין זה עם המבקשת.

ערעורה של המבקשת עניינו בתקיפת ממצאיו וקביעותיו של בית המשפט קמא, ככל שהם נוגעים לתוקף המשכנתא. אזכור "ערבותה" של המערערת לא נעשה על מנת לפתוח פרשה זו מחדש ולכן, אין להיבנות מאזכורים אלה על מנת להרחיב את היריעה מעבר לדרוש.

אכן, צודק הבנק בטענו כי המשכנתא נועדה להבטיח את קיום חיוביה של המבקשת. חיוב לעניין זה משמעו "ערבותה" של המבקשת לחובות משיבה מספר 2. אולם, העובדה שקיים אזכור לחובה של המבקשת בשטר המשכנתא אינו יוצר זיקה מספיקה, על מנת לקבוע כי מדובר באותו "עניין". אבהיר דבריי.

ערבות מוגדרת כ"התחייבות של אדם לקיים חובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי" (סעיף 1 לחוק הערבות תשכ"ז- 1967 ). משכנתא היא משכון של מקרקעין וחלות עליה הוראות חוק המשכון תשכ"ז - 1967 (סעיף 91 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969). משכון מוגדר (סעיף 1 לחוק המשכון, תשכ"ז - 1967) כ"שיעבוד נכס כערובה לחיוב..". בעוד שבמתן ערובה מתחייב הערב לפרוע חיובו של צד שלישי, הרי שבמשכון (או משכנתא) הנכס המשועבד הוא הערובה לביצוע החיוב. מהאמור לעיל עולה כי יש להבחין בין תוקפם של החיוב ה"אישי" (ערבות) לבין החיוב ה"חפצי". כל אחד מאלה נועד להבטיח את החוב, אולם אין בפגיעה בתוקפו של האחד כדי לגרור אחריה מניה וביה פגיעה בתוקפו של האחר. יוצא איפוא כי אין בקבלת הערעור שכנגד ביחס לחיוב ה"אישי" כדי להעלות או להוריד לעניין תוקף החיוב ה"חפצי": אשר-על-כן, אין מדובר בערעור שכנגד הנסב על "אותו עניין".

לכך יש להוסיף עוד כי בית המשפט המחוזי דן בשני הנושאים - חתימתה של המבקשת על הערבות וחתימתה על המשכנתא - בנפרד, נשקל לגבי כל אחד מהנושאים שיקולים עובדתיים ומשפטיים ואף הכריע לגביהן באופן שונה בפסק הדין, כך שגם מבחינת מעמדו של כל אחד מהנושאים במשפט, מדובר בשתי פלוגתאות שונות, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה.

סיכומם של דברים, הערעור שכנגד איננו עוסק באותו "עניין" כשל הערעור ה"ראשי". היוצא מכך הוא כי דין הערעור שכנגד להימחק על הסף וכך אני מורה.

המשיב ישלם למבקשת הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.