ע"א 6924/14 דוד שיינין נ. גלרד תעשיות (1992) בע"מ - בפירוק

1.

בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר ע' זרנקין ) מיום 2.9.2014 בתיק פר"ק 272-98, בגדרה התקבלה, באופן חלקי, בקשת המשיבה 2 (להלן: המפרקת ) להטיל על המבקש והמשיב 3 (להלן: הרדי ) אחריות אישית לחובותיה והפסדיה של המשיבה 1.

2.

המשיבה 1, גלרד תעשיות בע"מ (בפירוק), היא חברה בת של חברת גלרד בע"מ (להלן: החברה האם ). בשנת 1997 נרכשה השליטה בחברה האם על-ידי חברה אחרת, שמניותיה היו נתונות, באותה העת, בידי המבקש והרדי שגם שימשו כמנהליה. בחודש אפריל 1998, מונה המבקש למנכ"ל המשיבה 1. ביום 23.8.1998 הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לפירוקה של המשיבה 1, וביום 27.1.1999 נעתר בית המשפט לבקשה. ביום 26.7.1999 מונתה המשיבה 2 כמפרקת של המשיבה 1, וביום 1.12.2002 הגישה המפרקת בקשה למתן הוראות, בגדרה עתרה לסעדים כספיים נגד המבקש ונגד הרדי לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, התשמ"ג-1983, שעניינם בניהול עסק בתרמית והפרת חובות של נושאי משרה כלפי החברה.

3.

בהחלטתו מיום 2.9.2014 קיבל בית משפט קמא, באופן חלקי, את בקשת המפרקת. בית משפט קמא פסק, כי אמנם לא ניתן להטיל על הרדי ועל המבקש "אחריות אישית, ללא הגבלה, לחובותיה של גלרד מכוח סעיף 373 לפקודה. יחד עם זאת, משאמרנו זאת, אין פירושו של דבר כי הרדי ושיינין [המבקש] פעלו בזמנים הרלבנטיים לבקשה זו, תוך קיום חובת הנאמנות שלהם לחברה, ותוך קיום חובת הזהירות המוטלת עליהם". בתוך כך נקבע, כי בידי המפרקת עלה לבסס חלק מטענותיה באשר להתנהלותם של המבקש ושל הרדי ובגין התנהלות זו יש לחייבם, ביחד ולחוד, להשיב לקופת הפירוק סך של 1,144,442 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה למדד מיום 28.5.1998 ועד למועד התשלום. כן נקבע כי המבקש והרדי ישלמו, כל אחד בנפרד, 50,000 ש"ח לקופת הפירוק בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

כלפי החלטה זו הגיש המבקש, שאינו מיוצג, ערעור ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע.

טענות הצדדים

4.

בקשת המבקש לעיכוב ביצוע מתמקדת בעיקר בשיקולי מאזן הנוחות. המבקש מדגיש את מצבו הכלכלי, בהסבירו כי כל חסכונותיו הוצאו בשל ההליכים המשפטיים שהתנהלו בקשר עם פירוקה של המשיבה 1. המבקש טוען, כי כיום הוא משתכר "שכר צנוע" שמוקדש בעיקר להחזר הלוואות, וידו אף אינה משגת לממן שירותים משפטיים ועל כן הוא מייצג את עצמו. המבקש מציין, כי בשל מצבו הכלכלי, המפרקת נעתרה לפריסת תשלומי ההוצאות שנפסקו לחובתו, ואף בתשלומים אלה הוא מתקשה לעמוד. לטענת המבקש, הנכס היחידי שעומד לרשותו הוא זכויותיו במחצית דירת המגורים בה הוא מתגורר עם רעייתו. המבקש מדגיש גם את מצבו הבריאותי. מנגד טוען המבקש, כי קופת הפירוק לא תפגע מקבלת בקשתו, שכן המפרקת לא תתקשה לגבות מהרדי את הסכום שנפסק לחובתו. באשר לסיכויי הערעור נקבע כי אלה גבוהים מאחר שבית משפט קמא לא התייחס בהחלטתו "לרוב העובדות, הראיות והנימוקים" שהציג בהליך.

5.

בפתח תשובתה מציינת המפרקת כי היא מסכימה שכל סכום שייגבה בקשר עם פסק הדין (למעט שכר טרחה) יופקד בקופת הפירוק, וזאת עד להכרעה בערעורים שהוגשו ויוגשו בקשר עם החלטת בית משפט קמא, וכי ככל שתאלץ לפתוח נגד המבקש תיק בלשכת ההוצאה לפועל היא "מתחייבת שלא להחל בהליך מכירת הבית בפועל טרם תינתן החלטת בית משפט נכבד זה". לצד זאת, טוענת המפרקת כי אין לעכב הליכים אחרים לגביית הסכום שנפסק לחובת המבקש, שכן אם הדבר לא יתאפשר, קיים חשש שהמבקש יבריח נכסים וכספים העומדים לרשותו. עוד נטען בהקשר זה כי טענות המבקש באשר למצבו הכלכלי נטענו בכלליות בלי שנתמכו באסמכתאות. המפרקת דוחה את טענות המבקש באשר לסיכויי הערעור.

6.

הכונס הרשמי (המשיב 4) טוען כי במקרה דנא לא מתקיימים התנאים הנדרשים לעיכוב ביצועו של פסק דין כספי. נטען, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לעבר דחיית הבקשה, שכן יש ליתן עדיפות לאינטרסים של הנושים המיוצגים על-ידו ועל-ידי המפרקת. הכונס הרשמי, בדומה למפרקת, טוען כי סיכויי הערעור אינם גבוהים נוכח אופי קביעותיו של בית משפט קמא. לצד זאת, מסכים הכונס הרשמי כי עד להכרעה בערעור לא תפעל המפרקת לחלוקת הכספים שייגבו מן המבקש ואלה יישמרו בקופת הפירוק, וכי המפרקת לא תפעל למימוש דירת המגורים של המבקש.

7.

הרדי סבור אף הוא כי דין הבקשה להתקבל ומדגיש את סיכויי הערעור. עם זאת, מבקש הרדי לצאת נגד האמור בבקשה ביחס ליכולתה של המפרקת לגבות ממנו את הסכום שנפסק לחובתו ולחובת המבקש. לטענת הרדי, בניגוד לנטען בבקשה, מצבו הכלכלי אינו משופר כלל וכלל. הרדי מציין כי הוא הגיש בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית משפט קמא לערכאה הדיונית וטרם ניתנה החלטה בבקשתו. בנסיבות אלה, לא ברורה הסיפא לתשובתו בה נאמר "כי יש להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין, הן ביחס למבקש והן ביחס למשיב 3", שכן בפני בית משפט זה כלל לא עומדת בקשה כאמור.

דיון והכרעה

8.

כאמור לעיל, המפרקת והכונס הרשמי מסכימים, כי עד להכרעתו של בית משפט זה בערעורו של המבקש, המפרקת לא תפעל למימוש דירת המגורים של המבקש וכי כל סכום שייגבה מן המבקש ישמר בקופת הפירוק ולא יחולק לנושים. כלומר, כל שנותר הוא להכריע בבקשת המבקש כי לא ינקטו נגדו הליכים באמצעות לשכת ההוצאה לפועל לגביית חובו ממקורות אחרים, שאינם דירת מגוריו. כפי שיפורט להלן, איני סבור כי יש להיעתר לבקשה זו של המבקש. ראשית, מוסכם שכל סכום נוסף שיגבה מן המבקש יופקד בקופת הפירוק, ומכאן שלא יהיה קושי להשיב את המצב לקדמותו ככל שערעורו של המבקש יתקבל. שנית, כפי שטוענת המפרקת, טענות המבקש ביחס למצבו הכלכלי נטענו במידה מסוימת של עמימות שאינה מציירת תמונה מלאה ביחס למצבת נכסיו. עם זאת, מעובדת היותו של המבקש לא מיוצג בהליכים אלה, ומעצם נכונות המפרקת לפרוס את תשלום ההוצאות שנפסקו לחובתו, ניתן להניח לצורך הבקשה דנא כי אכן מצבו הכלכלי אינו מן המשופרים. למותר לציין, כי ככל שיינקטו נגד המבקש הליכי גבייה בהוצאה לפועל, תעמוד בפניו האפשרות לבקש כי תתקיים חקירה אשר על-פיה תיקבע יכולתו של המבקש לשלם את חובו. באשר לסיכויי הערעור, נכון אני להניח שזה אינו חסר סיכוי בהתחשב בשאלות המשפטיות העולות מהחלטת בית משפט קמא. עם זאת, מעיון בהחלטה עולה, כי היא אכן מבוססת בעיקרה על ממצאי עובדה ומהימנות, וכפי שנטען, מדובר בממצאים בהם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב.

9.

בנסיבות אלה, בהן המפרקת והכונס הרשמי נכונים להיעתר חלקית לבקשה, באופן שיש בו כדי לרכך את החשש שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ככל שיתקבל ערעורו של המבקש – איני רואה לעכב את ביצועו של פסק דינו של בית משפט קמא מעבר למוסכם וכמפורט בפסקה 8 שלעיל.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת באופן המפורט בפסקה 8 שלעיל – כל סכום כסף שייגבה מן המבקש ישמר בקופת הפירוק ולא ינקטו הליכי מימוש כלפי דירת מגוריו של המבקש. בנסיבות, לא ייעשה צו להוצאות.