ע"א 6953/12 אביה כהן נ. שירותי בריאות כללית

השופט ס' ג'ובראן :

1.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא ) בת"א 12002-02-11 מיום 26.6.2012 במסגרתו נדחתה תביעת המערערת בעילה של רשלנות רפואית ונקבע כי המשיבים לא התרשלו כלפיה.

רקע

2.

בשנת 2000 פנתה המערערת אל המשיב 2 (להלן: רופא המשפחה ) והתלוננה בפניו על רעשים באוזניה ועל ירידה בשמיעה. רופא המשפחה הפנה אותה למומחה אף אוזן גרון ולבדיקת שמיעה. יומיים לאחר מכן פנתה המערערת למשיב 3 – רופא אף-אוזן-גרון. בבדיקה נצפו נוזלים באוזניים ובצקת בגרון והרופא סבר שמדובר במחלה ויראלית. יצוין, כי מלבד פניה זו לרופא המשפחה, הייתה פניה נוספת של המערערת שקדמה לה ושהצדדים חלוקים לגבי המועד והתוכן שלה, ובית המשפט המחוזי קבע שהפניה הייתה בשנת 2000 ושהייתה בעניין רעשים וכאבים באוזניים. המערערת לא שבה והתלוננה על מיחושים אלה עד שנת 2004. בשנת 2004 הגיעה המערערת מספר פעמים לביקור אצל רופא המשפחה ומומחה אף-אוזן-גרון, בגין אותה תלונה. במהלכם היא הופנתה לבדיקת C.T. אשר פוענחה, באופן שגוי, כתקינה. שלושה חודשים לאחר מכן, פנתה המערערת מיוזמתה באופן פרטי למומחה אשר הפנה אותה לבדיקת M.R.I . בבדיקה, התגלה בראשה גידול בגודל של 3.5 ס"מ אך כאשר הוצא הגידול בניתוח התברר שגודלו הוא 4.5 ס"מ . מדובר בגידול שבדרך כלל גדל באיטיות אך אצל צעירים קיים סיכוי שיגדל באופן מהיר יותר.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.

המערערת עתרה לבית המשפט המחוזי וטענה כי המשיבים התרשלו בכך שלא אבחנו את הגידול כבר בשנת 2000, בין היתר, משום שלא הפנו אותה לבדיקת הדמיה ולא ביצעו מעקב על מצבה. היא טענה כי עקב האיחור בגילוי הגידול התפתח ונזקו גדל, זאת בנוסף לנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהניתוח והוצאת הגידול מהמוח. בית המשפט המחוזי קבע כי לא הייתה התרשלות באבחון הגידול בשנת 2000 וזאת משום שרופא המשפחה חשד בקיומו של "ממצא רציני באוזן" והפנה אותה לבדיקות הנחוצות "בדחיפות". נקבע כי לא היה מחובתם של המשיבים לערוך מעקב אחר מצבה של המערערת רק משום שהיא התלוננה לראשונה על רעשים באוזן וירידה בשמיעה אך לא שבה והתלוננה על כך עד לשנת 2004. בית המשפט דחה את טענת המערערת בדבר נזק ראייתי שנגרם לה עקב מילוי לא עקבי של הרשומות הרפואיות, וקבע כי בכך אין להעביר את נטל ההוכחה, וזאת משום שניתן היה להשלים את החסר מתוך ראיות משלימות אחרות. לבסוף, נקבע כי אפילו אם הייתה מוכחת התרשלות, לא מתקיים קשר סיבתי בין האיחור באבחון הגידול לבין הנזק שנגרם למערערת, שכן גם המומחה מטעמה של המערערת (להלן: ד"ר היילברין ) ציין כי גם אם היו מגלים את הגידול בשנת 1999, גודלו באותה עת היה מחייב לבצע את הניתוח. אשר לפענוח השגוי של בדיקת ה- C.T. בית המשפט קבע כי מכון מ.א.ר אשר ביצע ופענח את בדיקת ה- C.T. הוא גוף עצמאי, וכי היה על המערערת לצרפו להליך. בנוסף נקבע, כי מכיוון שהגידול התפתח באופן איטי, לעיכוב של שלושה חודשים בגילויו אין כל משמעות ביחס להיקף נזקה של המערערת.

טענות הצדדים בערעור

4.

המערערת סבורה כי המשיבים התרשלו באבחון הגידול בשנת 2000. לשיטתה הם התעלמו מהסימפטומים האופייניים למחלה, לא הפנו אותה לבדיקת הדמיה ולא ביצעו מעקב אחר מצבה. המערערת טוענת גם כי היה על בית המשפט להעביר את נטל ההוכחה משום שלא ניתן היה להשלים את החסר הראייתי באמצעות ראיות אחרות. ביחס לקשר הסיבתי, המערערת טוענת כי שגה בית המשפט בכך שהעדיף את חוות הדעת של פרופ' רם – מומחה מטעם המשיבים – על פני חוות הדעת של ד"ר היילברין שלפיה אם הגידול היה מוסר כשהוא קטן יותר ניתן היה להשיג תוצאות טובות יותר. לבסוף, טענה המערערת כי מכון ר.א.ם שערך את בדיקת ה- C.T. הוא שלוחה של משיבה 1 ועל כן היא זכאית לפיצויים בגין הנזק שנגרם לה עקב העיכוב של שלושה חודשים בגילוי הגידול.

5.

המשיבים טוענים כי יש לדחות את הערעור. לשיטתם, הערעור מופנה כלפי ממצאים עובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי ובכללם העדפתו את חוות דעתו של פרופ' רם על פני חוות דעתו של ד"ר היילברין . ביחס לטענת ההתרשלות, נטען כי המשיבים פעלו באופן תקין בכך שלא הפנו את המערערת לבדיקת הדמיה עקב שתי תלונות בודדות שהוסברו בדלקת מקומית באוזניים. אשר לנזק הראייתי, נטען כי הרשומות אליהן מתייחסת המערערת אינן גורמות לנזק ראייתי.

דיון והכרעה

6.

לאחר העיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובטענות הצדדים, ולאחר שמיעתם בדיון לפנינו, אין בידינו לקבל את הערעור. טענות המערערת, רובן ככולן, מופנות כלפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית אלא בנסיבות מיוחדות, כאשר מתגלה שגיאה בולטת בפסק הדין כגון כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, או מקום שבו הגרסה העובדתית שאומצה אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של הגיון ושכל ישר ( ע"א 9070/04

חסן נ' חסן , פסקה 7 (11.3.2007)). במקרה הנוכחי לא מצאנו כי טענות המערערת מצדיקות סטייה מכלל זה. בית המשפט המחוזי קבע על בסיס הראיות שהובאו בפניו, ובין היתר, רשומות רפואיות וחוות דעת של מומחים, כי המשיבים לא התרשלו באבחון הגידול. על בסיס ראיות אלה, קבע בית המשפט המחוזי כי רופא המשפחה פעל באופן תקין כאשר חשד בממצא רציני באוזנה של המערערת והפנה אותה לבדיקות הנחוצות. כן קבע הוא כי לא הייתה חובה על סמך שתי פניות בודדות לבצע מעקב אחר מצבה של המערערת וזאת בייחוד כאשר היא לא שבה והתלוננה למשך ארבע שנים. קביעות אלה מקובלות עלינו ולא מצאנו מקום להתערב בהן. כידוע, הכלל בדבר אי התערבות בממצאים עובדתיים מקבל משנה תוקף כאשר התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי מבוססת על חוות דעת מומחים בתחום הרפואה ( ע"א 1918/08

פולר נ' בית חולים "העמק" (28.3.2010)). כך גם לא מצאנו מקום להתערב, לעניין הקשר הסיבתי, בהעדפתו של בית המשפט את חוות הדעת הרפואית מטעמו של פרופ' רם על פני חוות דעתו של ד"ר היילברין.

7.

לבסוף, לא מצאנו ממש בטענת המערערת לפיה מכון ר.א.ם הוא שלוחה של המשיבה 1 ולא גוף עצמאי כפי שקבע בית המשפט המחוזי. המערערת העלתה טענה זו בעלמא ולא תמכה אותה בתשתית ראייתית.

8.

סוף דבר, הערעור נדחה בזה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.