ע"א 70977-09-25 ע"א 70977-09-25

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת א' אלון) בת"א 13949-12-21 ות"א 13928-12-21 מיום 25.05.2025; וכן בקשה למתן צו מניעה זמני שימנע ממשיב 1 לבצע כל פעולה בזכויותיו הרשומות במקרקעין, עד להכרעה בערעור. הרקע לבקשה והבקשה ברקע להליך, מספר עסקאות מכר אותן ביצע משיב 1 עם צדדים שלישיים, בחלקים שונים במקרקעין הידועים כגוש 18834 חלקה 12 שבכפר ראמה (להלן: המקרקעין). בהקשר לענייננו-אנו, ביום 12.08.2020 נחתם הסכם למכירת חלק מזכויותיו של משיב 1 במקרקעין למשיבים 3-2; וביום 16.10.2020 נחתם הסכם מכר למכירת חלק (אחר) מזכויותיו של משיב 1 במקרקעין למבקש. יוער כבר עתה, כי משיב 1 לא חתם בעצמו על הסכמי המכר, כי אם עורך דינו, כאשר אחת מטענותיו של משיב 1 בעניין זה היא שככל שעורך הדין פעל לשינוי אופן התשלום, הדבר נעשה מבלי שהיה מיופה כוח לכך. על רקע דברים אלו, התגלעה בין הצדדים מחלוקת בנוגע לתשלום תמורת המכר ביחס לכל אחד מן ההסכמים – כאשר טענתו העיקרית של משיב 1 היא כי שינוי אופן תשלום התמורה, ללא הסכמתו כאמור, הוביל לאי-תשלומה בהתאם להסכמי המכר, באופן שמצדיק את ביטולם. לצורך כך, הוגשו על-ידי משיב 1 שתי תביעות נפרדות לביטול הסכמי המכר (נגד המבקש ונגד משיבים 3-2), אשר אוחדו ונדונו לפני בית משפט קמא במאוחד. העסקה שעומדת במוקד הבקשה שלפניי, היא זו שנחתמה ביום 16.10.2020 בין משיב 1 לבין המבקש, למכירת שטח של 921 מ"ר במקרקעין, עבור סכום של 230,000 ש"ח. על-פי סעיף התמורה בהסכם המכר (סעיף 8), הוסכם בין הצדדים כי סך של 10,000 ש"ח ישולם במועד החתימה, ויתרת התמורה תשולם בדרך של 22 המחאות דחויות. עם חתימת ההסכם ותשלום הסך המוסכם, הוגש עוד באותו היום דיווח לרשויות המס מטעם משיב 1, וכן נרשמה לטובת המבקש הערת אזהרה על המקרקעין. במסגרת התביעה מושא הבקשה שבכותרת, נטען על-ידי משיב 1 כי חרף פניותיו החוזרות ונשנות – המבקש לא השלים את תשלום יתרת התמורה, ומשכך נאלץ משיב 1 לבטל את הערת האזהרה שנרשמה. המבקש מצידו טען, כי עוד במעמד החתימה נמסרו למשיב 1 ההמחאות הדחויות בהתאם לסעיף התמורה – אך בהמשך, נוכח סיכום שנעשה בין עורכי הדין של הצדדים, אלו הושבו לידיו של המבקש. בהתאם לאותן הסכמות נטענות, התחייב המבקש כי יתרת התמורה תשולם ישירות לצדדים שלישיים לצורך סילוק חובותיו של משיב 1 כלפיהם. בתום שלב ההוכחות, ובהתאם להסדר דיוני שהוסכם בין הצדדים, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושא הערעור שבכותרת. במסגרת פסק הדין התקבלה תביעתו של משיב 1 במובן זה שנקבע כי הסכם המכר מיום 16.10.2020 – מבוטל. נומק, כי טענותיו של המבקש לגבי הסכמות שנעשו בעל פה עומדות בניגוד ללשון הסכם המכר, המהווה מסמך בכתב. בנסיבות אלה, על המבקש מוטל הנטל להוכיח כי הושגה אותה הסכמה בעל-פה בנוגע לשינוי אופן תשלום התמורה, אך זה לא הורם. הודגש, כי לא הוצגו ראיות התומכות בגרסת המבקש, ואף ביחס לראיות בדבר תשלום לצדדים שלישיים – לא הוכח כי הוסכם שתשלום זה יהווה תחליף לתשלום התמורה על-פי הסכם המכר. בכל הנוגע לתביעת משיב 1 נגד משיבים 3-2, הרי שזו נדחתה תוך שנקבע כי עסקת המכר היא בעלת תוקף מחייב, משלא עלה בידי משיב 1 להוכיח כי אכן לא התקבלה תמורה בגינה. כאמור, על פסק דין זה הוגש ביום 24.09.2025 הערעור שבכותרת. בתמצית, טענת המבקש היא כי שגה בית משפט קמא כאשר לא קיבל את הראיות והתצהירים שהציג המבקש באשר לתשלום אותו העביר לצדדי ג' כחלק מתשלום התמורה המוסכמת, כפי שהוסכם עם עורך דינו של משיב 1 בעל-פה. לטענתו, התשלומים אותם ביצע מהווים תשלום מלוא התמורה המוסכמת, והכל בהתאם לשינוי שהוסכם ביחס לאופן התשלום. כן נטען לעניין זה, כי קביעת בית משפט קמא לפיה שינוי אופן התשלום מצריך הסכם בכתב – שגויה, והיא אף מנוגדת לקביעות אשר ניתנו ביחס לעסקה שבין משיב 1 למשיבים 3-2. בחלוף שנה מיום הגשת הערעור, ביום 05.10.2026, הגיש המבקש בתיק הערעור בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט קמא ולמתן סעד זמני בערעור – היא הבקשה שלפניי. המבקש נימק את הגשת הבקשה המאוחרת ביחס להגשת הערעור והבהיר כי הדבר נובע מכך שהדיון שהיה קבוע בערעור לחודש אוקטובר 2026, נדחה לפרק זמן משמעותי של כשנה וחצי – וצפוי להישמע אך במהלך שנת 2028. משכך, התבקש כי בפרק הזמן האמור ועד להכרעה בערעור, יעוכב ביצועו של פסק הדין; וכן יינתן צו מניעה זמני שיאסור על משיב 1 לבצע דיספוזיציה, מכירה או עסקה נוגדת בזכויותיו במקרקעין. המבקש עמד על חששו שמא משיב 1 יבצע פעולות במקרקעין שיהפכו את ערעורו לתאורטי בלבד. בתוך כך טען המבקש, כי קיים חשש מובהק לביצוע עסקאות נוגדות, הנלמד לטענתו מכך שמשיב 1 מסרב לרשום את זכויותיהם של משיבים 3-2 במקרקעין, חרף פסק דינו של בית משפט קמא. אשר למאזן הנוחות, נטען בקצרה כי אילולא יעוכב ביצועו של פסק הדין, ייווצר "מעשה עשוי" שייתר את הדיון בערעור. לכך מתווספים סיכויי הערעור הגבוהים, הנלמדים לטענתו מהתוצאות ההפוכות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי ביחס לשתי העסקאות שנדונו לפניו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, הגשת ערעור אינה מצדיקה, כשלעצמה, את עיכוב ביצוע פסק הדין מושא הערעור. לצד זאת, בית המשפט של ערעור רשאי ליתן סעד זמני לתקופת הערעור "בתנאים שייראו לו" (תקנה 145(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). כידוע, שני התנאים המצטברים למתן סעד זמני כפי שנקבעו בפסיקה הם – סיכויים טובים לזכייתו בערעור, ומאזן נוחות הנוטה לטובת מבקש הסעד הזמני. בין שני תנאים אלה מתקיים יחס של 'מקבילית כוחות', כאשר לא אחת נקבע כי הבכורה מוקנית לשיקול בדבר 'מאזן הנוחות' (ראו, מיני רבים: ע"א 58216-05-26 רז נ' ברכאת, פסקה 7 (24.05.2026); ע"א 7291/23 פרץ נ' וקנין, פסקאות 17-16 (17.07.2024)). כמו כן, נקבע בפסיקה כי יש להבחין בין פסקי דין המטילים חיוב כספי, בהם הנטייה היא לעכב את ביצוע פסק הדין אך במקרים חריגים; לבין פסקי דין שעניינם מימוש נכסי מקרקעין, שם יש להבחין בין מקרים בהם מדובר בנזק כספי גרידא, לבין מקרים בהם מדובר בנכס המשמש למגורים (ראו: ע"א 5474/22 עיסא נ' עמית, פסקה 16 (22.09.2022)). ואולם, הנטל להוכחת טענות המבקש לעניין מאזן הנוחות מוטל על כתפיו, ואין די בעובדה שמדובר במקרקעין, לבדה, כדי להטות את מאזן הנוחות לטובתו, לא כל שכן כאשר אין מדובר במקרקעין המשמשים למגורים. בענייננו-אנו, לא השתכנעתי מנימוקי הבקשה כי יש מקום להיעתר לסעד המבוקש. זאת, בין היתר בשים לב לבקשה התמציתית שהונחה לפניי, אשר אינה מציגה טיעונים מפורטים ביחס למאזן הנוחות או לסיכויי הערעור. ודוק, איני מקל ראש בטענות המבקש ביחס להתמשכות בירור ההליך בעניינו, נוכח דחיית מועד הדיון שנקבע בערעור. אכן, מדובר בדחייה לפרק זמן בלתי מבוטל, אולם לדאבוננו, יומנו של בית משפט זה עמוס באופן חריג ביותר, וזהו הפועל היוצא של אילוציו. לגופן של טענות, כאמור, נימוקי המבקש בנוגע לסיכויי הערעור נטענו אך בתמציתיות – ובכך יש, כשלעצמו, כדי להטות את הכף אל עבר דחיית הבקשה. יתרה מכך, אף עיון בכתב הערעור מגלה כי לב טיעוניו של המבקש נוגעים לממצאי עובדה ומהימנות עדים – אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם (ע"א 38351-08-25 לנסר הנדסה בע"מ נ' ריגמא יזמות וניהול בע"מ, פסקה 17 (18.09.2025)). משכך, ומבלי לטעת מסמרות לגופם של דברים, עולה כי מול המבקש ניצבת משוכה משמעותית אותה יצטרך לעבור. משאין בידי לקבוע בשלב זה כי הערעור בא בקהלם של אותם מקרים בהם ברור כי הוא חסר כל סיכוי; סבורני כי נכון יהיה בעת זו למקד את ההכרעה בבחינת מאזן הנוחות, שהוא כאמור השיקול העיקרי בבקשות כגון דא (שם). בבקשה שלפניי לא נטען, וממילא לא הוכח, כי למבקש זיקה מיוחדת למקרקעין אשר תוביל לפגיעה בלתי הפיכה בו (ראו והשוו: ע"א 534/23 כהן נ' כהן, פסקה 22 (23.02.2023)). למעשה, כפי שציינתי, מדובר בבקשה תמציתית למדי, ושיקולי מאזן הנוחות לא פורטו ולא נומקו בה באופן נרחב. משכך, בהעדר הוכחה לנזק בלתי הפיך אשר עלול להיגרם למבקש, ברירת המחדל היא שלא לעכב את ביצוע פסק הדין – ופיצויו של המבקש, לו ערעורו יתקבל, יכול שיעשה גם באמצעות פיצוי כספי. אשר לטענות המבקש בנוגע לסירובו של משיב 1 לפעול לרישום זכויותיהם של משיבים 3-2 במקרקעין בהתאם לפסק הדין, הרי שאלו מתבררות לפני בית המשפט המחוזי, וממילא אין הבקשה שבכותרת האכסניה המתאימה לבירורן. כך או כך, הן אינן מעלות או מורידות לשאלת מאזן הנוחות הנבחנת כאן, ומשכך גם אינן משנות ממסקנתי לפיה אין מקום להיעתר למבוקש. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות. יומן בית המשפט ייבחן את אפשרות הקדמת מועד הדיון שנקבע, בכפוף לאילוציו.