ע"א 7174/15 ב.ח.מ.ח ניהול ואחזקות בע"מ נ. עו"ד עופר שפירא כונס נכסים

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.ערעור זה מופנה כנגד החלטת בית המשפט קמא שלא להתיר הגשת תביעה אישית כנגד המשיב 1, כונס נכסים על זכויותיו של המנוח החייב י' חבה ע"ה, בטענה כי גבה כספים שלא היה מקום לגבותם; המערערת שבפירוק מצויה בשליטת בנו של המנוח. נציין, כי בשעתו הוחזר התיק על-ידי בית משפט זה (ע"א 2508/14 ורע"א 2872/14, 23.2.15) לבית המשפט שלכינוס לבחון "אם יש מקום להגשת התובענה נגד כונס הנכסים, בהתאם לעקרונות שהותוו בפסיקה לגבי הגשת תובענה כנגד בעל תפקיד". קדם לכך אישור בית המשפט שלפירוק ביום 2.3.14 להגשת תביעה בכפוף להתחיבות בעל השליטה לשאת בהוצאות התביעה; על כך ערער המשיב 1לבית משפט זה ונפסק כאמור .

ב.בית המשפט המחוזי שב ועיין בנושא, הגם שלא קיים דיון פרונטלי – דבר שלא חויב בגדרי החלטתו הנזכרת של בית משפט זה – וכתב החלטה מפורטת, בה עמד על הזהירות שבה יש להידרש לאישור תביעות אישיות כנגד בעלי תפקיד. במקרה דנא סקר בית המשפט את תולדות הנושא והטיפול בכינוס שבסופו נסגר התיק, וכן את הסוגיות שבמחלוקת, וסבר כי עסקינן בנושאים שהיה צורך לבררם מול קופת הכינוס בשעתה (היא נסגרה ב-2013) ולא מול הכונס אישית. כן נדרש בית המשפט לטענת שיהוי. על כן – והגם שציין כי לכונס כשלעצמו, גם אם שוחרר, אין חסינות מתביעות במקרים מסוימים, דבר זה לא חל כאן – נדחתה בקשת המערערת.

ג.בערעור ובפנינו נטען מטעם המערערת כי בפועל לא היה לה יומה בנושא דנא, וכי מכלל הגלגולים עולה שהערכאות נטו מעיקרא לאשר את הגשת התביעה כנגד הכונס. נטען כי המדובר בתביעה עצמאית שאינה כרוכה בפירוק, וכן שעל בית המשפט המחוזי היה לקיים דיון בעל פה בטרם הכריע. המשיב אוחז בהכרעתו של בית המשפט קמא, וטוען כי אין יריבות בינו למערערת. מטעם כונס הנכסים הרשמי נטען, כי האפשרות לתבוע בעל תפקיד היא מצומצמת ומחייבת הוכחת תשתית ראייתית לכאורית כתנאי. נאמר עוד, כי הואיל והמערערת היא חברה שבפירוק, אכן היה עליה לפנות תחילה לבית המשפט שלפירוק ובהמשך לבית המשפט שלכינוס; הפניה לבית המשפט לפירוק באה בשל היות המערערת בפירוק, אך גם אם הותר מטעמו להגיש תביעה אישית, בכפוף למימון על-ידי בעל השליטה, אין בכך תחליף לאישור בית המשפט שלכינוס, בשל ידיעתו היסודית באשר לפעלו של הכונס, וזה לא ניתן.

ד.לאחר העיון איננו נעתרים לערעור. בסופו של יום נאחז את השור בקרניו; בית המשפט קמא נדרש – אכן, לאחר גלגולים שונים – לשאלה המרכזית למהותה, קרי, האם מצדיקה פרשה זו לאחר שתם הכינוס כנגד המנוח, פתיחת הדברים מחדש על-ידי תביעה נגד הכונס מטעם המערערת. אכן, נעיר כי על פניו נראה לאדם מן היישוב תמוה שהיה צורך לעבור הן דרך בית המשפט שלפירוק והן דרך בית המשפט שלכינוס. ואולם, כפי שציין הכונס הרשמי, אין בכך רבותא, נוכח הפונקציות השונות שממלאים בתי המשפט בהקשר דנא. בית המשפט שלפירוק דאג כי לא תיפגע קופת הפירוק ומכאן הכרעתו כאמור, אך הוא לא נכנס לעובי הקורה של התיק לגופו. בנושא לגופו, פתיחת תביעה אישית כנגד הכונס, לא ראינו להתערב בהכרעתו של בית המשפט קמא – שלכינוס – שכן לא מצאנו בה דופי. העובדה שלא קוים דיון בעל פה (אף שהכנ"ר סבר בבית המשפט קמא שיש לקיימו) אינה יכולה להטות את הכף, משבחן בית המשפט את הסוגיות לגופן ביסודיות והכריע. שעתה של התביעה – בלא שנביע דעה לגופה – היתה בעת הליכי הכינוס. לקח העולה מכאן לבעלי עניין ממוני בהליך כינוס מתנהל, הוא להביא תעצומותיהם במהלך הכינוס, תקופה בה קל בהרבה לבחון תביעות. גם אם סיום הכינוס אינו נועל את הדלת לתביעות חדשות, הסיכוי לפתיחתה מצטמצם, כך מורנו השכל הישר, ודעת לנבון נקל.

ה.כאמור, איננו נעתרים לערעור. לפנים משורת הדין ונוכח ההשתלשלות לא נעשה צו להוצאות.