ע"א 7211/01 קרתא חברה לפיתוח מרכז ירושלים בע" נ. אלרוב אזור מסחרי ממילא

בפניי בקשה של המשיבה לדחות את הערעור על הסף, ובקשה נגדית של המערערת להארכת מועד לצורך הגשת בקשת רשות לערער.

1.הערעור בכותרת הוא על החלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים, בה הצהיר בית המשפט, לבקשת המשיבה, כי מקום ניהול הבוררות בין הצדדים הוא תל אביב. בהחלטת בית משפט קמא צויין, כי כל ההסכמות שהושגו בין הצדדים ביחס להתדיינות קודמת בבוררות בין הצדדים, אשר בגידרה נדונה אחריותה של המערערת להפרת חוזה עם המשיבה, ממשיכות להיות שרירות וקיימות, ובהן ההסכמה כי מקום קיום הבוררות יהיה בתל אביב ולא בירושלים.

2.טענת המשיבה בפניי היא, כי ההליך נשוא הערעור הוא הליך הנובע מבוררות המתנהלת בין הצדדים, ועל כן חלה עליו הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, הקובעת כי "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות ....". לטענת המשיבה, ההליך בבית המשפט המחוזי עוסק באופן ברור בבוררות שבין הצדדים, והדין החולש על העניינים נשוא הבקשה הוא חוק הבוררות וההלכות שנקבעו בקשר אליו. משכך, לטענת המשיבה לא הייתה המערערת רשאית להגיש ערעור בזכות, כפי שעשתה, ועל כן דין הערעור שהוגש להידחות על הסף.

3.השאלה בה יש לדון היא האם החלטתו של בית משפט קמא היא החלטה "לפי חוק זה", היינו – לפי חוק הבוררות. הקושי במקרה שבפניי נובע מכך, שאין בחוק הבוררות הליך מפורש, המתייחס לקביעת מקום הבוררות. האם במצב זה ניתן לומר כי החלטת בית משפט קמא היא החלטה לפי חוק הבוררות, כאמור בסעיף 38 הנ"ל?

4.(א) נראה לי, כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב. מן הבחינה הלשונית, הדיבור "החלטה לפי חוק זה" יכול לשאת משמעויות שונות. ניתן לפרשו באורח צר, כך שהוא חל אך ורק על הליכים, המנויים בחוק הבוררות באופן מפורש. ברם, תיבה זו סובלת גם פירוש רחב יותר, לפיו הכוונה היא לכל החלטה שיפוטית, הנוגעת לניהולה של בוררות, אף אם אין מדובר בהליך הקבוע במפורש בחוק הבוררות.

(ב) לדעתי, יש לאמץ את הפירוש הרחב האמור. פירוש הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות נגזרת מתכלית ההוראה. לעניין זה, הקו המנחה הוא כי "המטרה התחיקתית העומדת ביסוד סעיף 38 לחוק - לצמצם את התערבות בתי המשפט בעניני בוררות - מחייבת מתן פרשנות רחבה לדיבור 'לפי חוק זה'" (דברי כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, בע"א 4657/90

רפאלי נ' רפאלי , פ"ד מה(1) 868). בהתאם לגישה זו, נקבע בעניין

רפאלי

כי דרך התקיפה של החלטה שיפוטית בהליך בו נתבקש צו הצהרתי על כך שהבורר חרג מסמכותו במהלך הבוררות, היא הדרך הקבועה בסעיף 38 – היינו, בקשת רשות לערער. זאת, אף כי חוק הבוררות אינו מתייחס להליך כזה, אלא להליך של תקיפת פסק בורר בטענה של חריגה מסמכות. באופן דומה, נקבע כי החלטה בדבר דחייה על הסף של בקשה למינוי בורר, בשל התיישנות, היא "החלטה לפי חוק זה" (רע"א 3667/91 יובל גד בע"מ נ' שיכון עובדים בע"מ , פ"ד מו(1) 188; להחלטה ברוח דומה ראו גם ע"א 107/84

איליט בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרו מיכנית בע"מ פ"ד מב(1) 298).

(ג) על פי אותו היגיון, נראה לי כי סעיף 38 חל אף על ההליך שבפניי. אכן, מכוח הוראת סעיף 38 האמורה, הליכים שעניינם עצם סמכות הבורר, או תקיפת הפסק הסופי שהוציא, אינם ניתנים אלא לערעור ברשות, ולא לערעור בזכות. דומה, כי גישה קוהרנטית לפירושה של הוראה זו מחייב כי תחול גם על עניין של מקום הבוררות, אשר עם כל חשיבותו הוא עניין טפל לעצם ההכרעה בבוררות והסמכות לתיתה. אכן, לקבוע כי הוראת סעיף 38 אינה חלה על המקרה שבפניי, פירושו להביא לתוצאה בלתי סבירה, לפיה תהא נתונה זכות ערעור בעניינים צדדיים, המגיעים להכרעה שיפוטית אגב ניהולה של בוררות, אך לא תהא נתונה זכות כזו דווקא בעניינים שבלב הבוררות. תוצאה כזו מנוגדת לכלל הפרשני, לפיו "חזקה על כל דבר חקיקה שהוא מבקש להשיג תוצאות סבירות" (א. ברק, פרשנות במשפט כרך שני פרשנות החקיקה (ירושלים, 1993) בעמוד 543; ראו גם ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה , פ"ד נא(2) 581). פירוש צר כזה להוראת סעיף 38 אף עומד בניגוד לתכליתו הכללית של חוק הבוררות, לגביה נאמר כי "המטרה העיקרית של חוק הבוררות החדש היא לעשות את מוסד הבוררות למכשיר יעיל ומהיר לפתרון סכסוכים" (דברי כב' השופט ברנזון בע"א 209/70,

חביבאללה נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין , פד כה(1) 108, בעמוד 112). כמוסבר לעיל, פירוש כזה לסעיף 38 גם עומד בניגוד לתכליתו הספציפית של סעיף 38, להביא לצמצום ההתערבות השיפוטית בהליכי בוררות.

אני סבור, אפוא, כי יש לקרוא את הוראת סעיף 38 כמתייחסת לא רק להליכים הנזכרים באופן מפורש בחוק הבוררות, אלא לכל הליך בבית משפט, אשר עניינו בניהולה של בוררות.

(ד) יוער, כי אף השימוש בכלים חוזיים על מנת לפתור את המחלוקת שבין הצדדים אין בו כדי להוציא את העניין מגדריו של סעיף 38 הנ"ל. המסגרת לבוררות, ומקור הסמכות שלה, הם לעולם הסכמיים. בשל כך, גם קביעות שיפוטיות בדבר היקף סמכותו של בורר, לגביהן אין חולק על תחולתו של סעיף 38, נחתכות על פי כלים חוזיים (ראו ע"א 708/88

שלמה שפט ובניו בע"מ בן יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ, פ"ד מו(2) 743). בין השאר, גם התנהגות הצדדים לאחר כריתת הסכם הבוררות מהווה מקור פרשני לכוונתם בהסכם הבוררות בו נקשרו, לעניין סמכות הבורר (ע"א 680/79 אסטרייכר נ' איילון , פ"ד לד(4) 11). תחולתו של סעיף 38 אינה נקבעת, אפוא, על פי הכלים המשפטיים לפתרונה של ההתדיינות, ואף לא על פי סוג ההליך שננקט (וראו עניין רפאלי הנ"ל). גם מבחינה זו, איני מוצא במקרה שבפניי כל סיבה, המצדיקה לקבוע כי סעיף 38 האמור אינו חל על מקרה זה, או כי ניתן היה לערער על החלטתו של בית משפט קמא בדרך של ערעור בזכות.

(ה) עוד יש להוסיף, כי בנסיבות המקרה שבפניי, היה ההליך בבית המשפט המחוזי בבחינת המשך ישיר להליך קודם שננקט על ידי המשיבה בבית המשפט המחוזי, אשר עניינו היה בתחולתם של הליכי הבוררות על המחלוקת בדבר גובה הפיצוי בו חייבת המערערת. אף הכרעת בית המשפט בהחלטה נשוא הערעור שבפניי נגזרה במישרין מהכרעתו הקודמת בשאלת היקף הבוררות ותחולתה. בה נקבע כי הבוררות עודה בתוקף. בהינתן זיקת גומלין הדוקה זו בין ההליכים, ונוכח העובדה שההליך בענין היקף הבוררות ותחולתה היה לכל הדעות הליך לפי חוק הבוררות, עולה כי בכל מקרה, בנסיבות העניין יש לראות אף את ההליך לענין מקום הבוררות כהליך לפי חוק הבוררות. גם מבחינה זו, יש לומר כי חלה הוראת סעיף 38 על המקרה שבפניי.

מסקנתי, על כן, היא כי היה על המערערת להגיש בקשת רשות לערער, ולא ערעור בזכות כפי שהגישה.

5.בכך לא מסתיים הדיון. המערערת ביקשה, כבקשה חלופית, כי יוארך לה המועד להגשת בקשת רשות לערער, בשל טעותה בהליך שנקטה. נראה לי, כי בנסיבות עניין זה ניתן להעתר לבקשה זו. אמנם, ככלל בעלי דין מוחזקים כמודעים להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות. בשל כך, טעות, אשר ביטויה בהגשת ערעור בזכות על החלטה של בית המשפט לפי חוק הבוררות, במקום בקשת רשות לערער, אינה מהווה ברגיל עילה למתן ארכה (ראו, למשל, בש"א 187/02 רפאל טהלר נ' אריה וייס, לא פורסם). ברם, הגיונן של החלטות מסוג זה אינו חל על המקרה שבפניי, בו הייתה לכתחילה אי בהירות מסויימת ביחס לתחולתו של סעיף 38 על המקרה (לעניין אי בהירות משפטית כעילה למתן ארכה, ראו ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה (2) 904; בש"ם 5417/01

ג' שרגא ויטנר נ' איילה ויטנר , לא פורסם). אכן, אף המשיבה אינה מפנה להחלטות קודמות, בהן נקבע במפורש כי הוראת סעיף 38 חלה על הליך מן הסוג שבפניי. על רקע אי בהירות זו, אני סבור כי טעותה של המערערת לעניין זה היתה סבירה, וכי לא יהא זה צודק לחסום את הדרך בפניי המערערת להשיג על החלטת בית משפט קמא. נוכח אופי הטעות בו מדובר, תוצאה כזו נראית לי בלתי מידתית.

טענת המשיבה כי העלתה בפניי המערערת טענה בדבר הצורך בהגשת בקשת רשות לערער, עוד בטרם הוגש הערעור, אינה שוללת את סבירות טענתה של המערערת. המערערת היתה זכאית להחזיק בעמדתה, לפיה הליך התקיפה הנכון הוא ערעור בזכות, ואין כל סיבה לקבוע כי המחלוקת לעניין זה לא היתה בתום לב. לכן, יש לדחות את הטענה שמעלה המשיבה לעניין זה.

כן יש להוסיף, כי המערערת העמידה את המשיבה, מבעוד מועד, על כוונתה לערער, ובכך שללה ממנה ציפיה סבירה לכך שלא תוטרד עוד בהליכי ערעור. זאת ועוד, הערעור הוגש במסגרת המועדים להגשת בקשת רשות לערער (בשים לב לתקופת הפגרה שחלה באותה עת). אף בכך יש כדי לשלול ציפיה סבירה של המשיבה לכך שלא תוטרד בהליכי ערעור. גם על רקע זה, אני סבור כי ישנו טעם מיוחד, כנדרש, למתן הארכה המבוקשת.

התוצאה היא כי הערעור שבכותרת נמחק בזה. המערערת תהא רשאית להגיש בקשת רשות לערער, תוך 10 ימים מקבלת החלטה זו, כנגד החלטת בית משפט קמא. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך 2,500 ₪, בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.