ע"א 7216-22 ע"א 7216-22

1.בפני בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 27.6.2022 (ה"פ 28098-05-20, השופטת א' לינדנשטראוס).

2.מקורו של ההליך שבפני במחלוקת שעניינה אופן הרישום של נכס מקרקעין בשטח של 1,614 מ"ר המצוי במועצה האזורית עמק הירדן והידוע כגוש 15323 חלקה 86 (להלן: הנכס). הנכס רשום בפנקס הזכויות כמצוי בבעלותו של אדם בשם "מואלם ראובן מאיר", ללא מספר תעודת זהות, החל מיום 2.8.1944, מכוח "רישום בעלות לאחר הסדר", בהתאם לשטר 209/1944. זיהוי בלתי ברור זה הוביל לכך שיש כעת שתי טענות נוגדות לגבי זהותו של הבעלים – מצד אחד, נמצא המבקש, האפוטרופוס הכללי (להלן: האפוטרופוס), בתפקידו כמנהל נכסיו העזובים של אדם נעדר בשם ראובן מאיר מועלם (להלן: הנעדר), וזאת מכוח צו ניהול שניתן ביום 23.9.1955 בבית המשפט המחוזי (אכ 61/55) (להלן: צו הניהול)). מצד אחר, עומדת המשיבה 1 (להלן: המשיבה) שהייתה נשואה למנוח ראובן מועלם, יליד 1928 (להלן: המנוח).

3.ביום 25.11.2018 עדכן רשם המקרקעין בנצרת (הוא המשיב 2, להלן: רשם המקרקעין) את פרטי הזיהוי בפנקס הזכויות של הנכס, כך שנרשם על שם המנוח, תוך ציון מספר תעודת הזהות שלו. פעולה זו נעשתה לבקשת המשיבה, שהציגה מסמכים לצורך זיהויו של המנוח כבעל הנכס, להנחת דעתו של רשם המקרקעין. יצוין כבר עתה כי גרסת המשיבה היא שאביו של המנוח, שהיה סוחר קרקעות בעיראק, רכש עבורו את הנכס עוד בתקופת המנדט, ורשם אותו על שמו תוך הוספת שם אחיו הבכור מאיר, כפי שהיה נהוג לטענתה באותה תקופה. עוד נטען כי בשלב כלשהו המנוח שינה את שמו מ"מואלם" ל"מועלם", כפי שעולה גם מספח תעודת הזהות שלו. בין היתר, המשיבה הציגה לרשם המקרקעין מסמך שקיבלה בתשובה לשאילתה שהופנתה למשרד הפנים, ובו צוין כי חיו בישראל שני אנשים שנפטרו בשם "ראובן מועלם", וכי לא נמצאו אנשים בשם "מואלם ראובן מאיר". עוד הציגה המשיבה תצהירים המאמתים את גרסתה, וכן עיקולים ודרישות חוב מאת רשויות המס שנשלחו למנוח ואליה, כיורשתו.

4.ביום 15.7.2019 בעקבות פנייה שהגיעה מהאפוטרופוס נרשמה בפנקס הזכויות של הנכס הערה שבה צוין "צו ניהול ע"י אפוטרופוס", וכן שהמוטב הוא האפוטרופוס הכללי, ושהרישום הוא בהתאם לצו הניהול. על-פי האמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, בהמשך להערה זו האפוטרופוס ביקש מרשם המקרקעין "להקפיא" את הרישום באופן מינהלי.

5.ביום 13.5.2020 הגיש האפוטרופוס לבית המשפט המחוזי תובענה בדרך של המרצת פתיחה, שבה ביקש לתקן את הרישום בפנקס הזכויות כך שהנעדר יירשם כבעליו של הנכס. במסגרת התביעה טען האפוטרופוס כי לאחר בדיקות שנערכו על-ידי המחלקה לאיתור נכסים עזובים ובעלי זכויות, התברר לכאורה כי אין זהות בין הנעדר לבעלים הרשום, וממילא הרישום אינו משקף את הבעלות האמיתית בנכס. האפוטרופוס ציין, כי זכויותיו של הנעדר נרכשו במקור בשנת 1937 וכי אלו נרשמו בפנקס השטרות המכונה "ספר פוריה". האפוטרופוס טען כי המשיבה לא הוכיחה את זיקתו של המנוח לנכס, וכי למעשה היא הטעתה את רשם המקרקעין. לטענתו, הפרטים הידועים לו על הנעדר אינם מתיישבים עם הגרסה שמסרה המשיבה לרשם המקרקעין בתצהיר שהגישה, ובו נטען, בין היתר, כי הנכס נרכש עבור המנוח בהיותו בן 15 שנים. האפוטרופוס ציין בהקשר זה, כי נתון זה אינו מתיישב עם העובדה שבשנת 1937, שבה לשיטתו נרכש הנכס, היה המנוח בן תשע בלבד. בהמשך לכך, בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 17.6.2021 הודיע האפוטרופוס כי אותרו צדדים שלישיים שהציגו פרטים מוכמנים הקושרים את הנעדר, שהוא קרוב משפחתם, לנכסים שונים, לרבות הנכס דנן.

6.בתשובתה להמרצת הפתיחה טענה המשיבה, שהייתה באותה עת בת 94 ויוצגה על-ידי בנה ואפוטרופסה, כי יש לדחות את התביעה ולשחרר את הקפאת הרישום בנכס. המשיבה טענה כי יש לסלק את התביעה מחמת התיישנות, שיהוי, השתק ומניעות. המשיבה הוסיפה וטענה כי האפוטרופוס לא גילה זיקה כלשהי לנכס, ולמעשה הציג רק צו ניהול כללי ביחס לנכסי הנעדר, ולא לנכס הספציפי. זאת, כך נטען, לאחר שבמשך 65 שנים מאז ניתן צו הניהול לא פעל האפוטרופוס מכוחו ולא רשם בפנקס המקרקעין של הנכס הערה על מינויו.

7.רשם המקרקעין טען כי פעל בהתאם לדין כאשר עדכן את הרישום, לאחר שהשתכנע בדבר הזיהוי בין הרישום לפרטיו של המנוח, בהתאם למסמכים שהוצגו לו. אולם, כך נטען, משהוגשה התובענה והאפוטרופוס הציג את ראיותיו, הוא סבור שהוטעה על-ידי המשיבה, וממילא לעמדתו יש להשיב את הרישום לקדמותו.

8.בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו של האפוטרופוס, לאחר שמיעת ראיות. בית המשפט המחוזי קבע כי נקודת המוצא היא שהרישום של המנוח כבעל הנכס מהווה ראיה חותכת לתוכנו של המרשם, וכי האפוטרופוס לא עמד בנטל להוכיח כי רשם המקרקעין הוטעה כאשר קיבל את בקשתה של המשיבה לעדכון המרשם. בית המשפט המחוזי הדגיש כי נטל זה הוא "כבד מן הרגיל" כאשר מדובר במקרקעין מוסדרים, כמו הנכס דנן. בית המשפט המחוזי ציין כי עד לשלב הסיכומים המבקש לא סיפק גרסה מפורטת וסדורה באשר לאופן שבו נודעו לו העובדות ובאשר לכך שהנעדר הוא הבעלים האמיתי של הנכס, ואף נמנע מלהעיד את הצדדים השלישיים הטוענים לזכויות בו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי הגרסה העובדתית כפי שהוצגה בשלב הסיכומים לא נתמכה בראיות מספקות, וביחס לכך ציין כי מסמכים שונים שעליהם ביקש האפוטרופוס להישען מבססים אמנם את הגרסה לפיה אביו של הנעדר רכש עבורו נכס מקרקעין באזור פוריה בשנת 1937, אך אין בהם כדי להוכיח כי מדובר בנכס הספציפי הרשום כיום על שם המנוח. בסיכום הדברים, בית המשפט המחוזי הדגיש כי "דחיית התביעה נעשית בשל העדר הוכחה, ולא משום קביעת ממצא פוזיטיבי בעניין זהות ה'בעלים האמיתי' של הנכס".

9.ביום 30.10.22 הגיש האפוטרופוס לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. למחרת היום הוגשה בקשה לסעד זמני בערעור, שבמסגרתה התבקש צו איסור דיספוזיציה בנכס עד להכרעה בערעור.

10.לטענת האפוטרופוס, סיכויי ערעורו להתקבל גבוהים, שכן בשלב שלאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי עלה בידו לאתר מסמך המכונה "תזכיר תביעה" מתקופת המנדט הבריטי, המאומת באמצעות תעודת עובד ציבור. לשיטתו, מסמך זה "מקשר בין שיטת הרישום הישנה לשיטת הרישום החדשה", ומלמד למעלה מכל ספק כי הנכס שרכש הנעדר בשנת 1937 הוא הנכס שנרשם בטעות על שם המנוח. האפוטרופוס מציין כי הגיש בעניין זה בקשה להוספת ראיה בשלב הערעור. אשר למאזן הנוחות, נטען כי אי-מתן הצו עלול להביא לכך שהנכס יעבור לידי צד שלישי, ובכך ייגרם נזק בלתי הפיך לקניינו של הנעדר המנוהל על-ידי האפוטרופוס.

11.ביום 10.11.2022 הוגשה תגובתו של רשם המקרקעין, שלפיה מוצדק במקרה זה להיעתר לבקשה למתן צו איסור דיספוזיציה, לנוכח קיומה של מחלוקת באשר לזכויות הקנייניות בנכס.

12.מנגד, בתגובתה מיום 22.11.2022, התנגדה המשיבה לבקשה. המשיבה טוענת, כי האפוטרופוס ורשם המקרקעין עושים בנכס כבתוך שלהם ומשתפים פעולה, בחוסר תום לב, על מנת לבטל את זכויותיו של המנוח. בקשר לכך הצביעה המשיבה על כך שלאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועוד קודם להגשת הערעור, השיב רשם המקרקעין את הרישום בנכס לקדמותו, התפתחות שבגינה הגישה המשיבה בקשת בזיון בית משפט שעודנה תלויה ועומדת בפני בית המשפט המחוזי.

13.לאחר ששקלתי את הדברים נחה דעתי כי יש מקום להיעתר לבקשה. ניתן להתרשם כי במקרה זה שיקולי מאזן הנוחות תומכים בכך באופן מובהק. יתרונו הברור של הצו המבוקש לאיסור דיספוזיציה בנכס הוא בהקפאתה של תמונת הזכויות, כך שהנכס לא יעבור בינתיים לידי צד שלישי, שיוכל מצדו לטעון לקיום תנאיה של תקנת השוק. הגם שנטל ההוכחה בכל הנוגע למאזן הנוחות מוטל על בעל הדין המבקש את הסעד הזמני, מצאתי לייחס משקל מסוים גם לכך שהמשיבה לא טענה כלל כי ייגרם לה נזק כתוצאה ממתן הצו. למעשה, גם לגרסת המשיבה, במשך שנים רבות לא נעשה דבר לצורך רישום זכויותיו של המנוח בנכס, והצעדים הראשונים בעניין זה ננקטו רק בשנת 2017. מכלול הנסיבות מטה אפוא את הכף לטובת מתן הסעד הזמני המבוקש.

14.בטרם סיום, ראיתי לנכון להוסיף כי לא נעלמו מעיניי טענות הצדדים באשר להתפתחויות שאירעו לאחר מתן פסק הדין. התנהלות רשם המקרקעין בהשבת הרישום לקדמותו – שניתן לה גיבוי מלא במסגרת טענות האפוטרופוס כעת – מעוררת לכאורה קושי. עם זאת, איני נדרשת להכריע בטענות אלו, שכן הדברים צפויים להתברר בבית המשפט המחוזי, ואכן חיוני שיתבררו. לצורך גדרי הבקשה שבפני יש מקום להוסיף ולהעיר רק, כי התנהלותו של האפוטרופוס בהגשת בקשה למתן סעד זמני לבית משפט זה בטרם הוכרעה בקשה זהה שהוגשה לבית המשפט המחוזי – אינה חפה מקשיים אף היא. מצאתי לתת לכך משקל בפסיקת ההוצאות.

15.סוף דבר: הבקשה לסעד זמני מתקבלת, במובן זה שאני מורה על מתן צו איסור דיספוזיציה בנכס מושא הבקשה עד להכרעה בערעור. לא ייעשה צו להוצאות.