ע"א 33470-10-24 ע"א 33470-10-24

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 38246-11-13 (כבוד השופט א' רומנוב) מיום 01.05.2024. במסגרת בקשה זו, הוגשה גם בקשה למתן צו לאיסור דיספוזיציה בנכס מושא פסק הדין; וכן בקשה למתן צו ארעי לעיכוב פסק הדין, עד להכרעה בבקשות אלה.

רקע והשתלשלות העניינים

1.ההליך שבמוקד הבקשה דנא הוא סבוך ומפותל. מדובר במחלוקת בין משיב 1 – התובע בהליך דלמטה – מצד אחד, לבין משיבות 4-2 מצד שני, בדבר הזכויות בחלקת קרקע לא בנויה בשטח של כ-16 דונם (להלן: החלקה). החלקה נמצאת בסמוך לכפר בית ג'אלא, בפאתי שכונת גילה בירושלים. אזור זה היה מצוי בעבר בתחומי ממלכת ירדן, ובהתאם לצו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1) התשכ"ז-1967, החל מיום 28.06.1967, מצויה החלקה בתחומי המשפט, השיפוט והמנהל של מדינת ישראל.

2.משיב 1 הוא יליד הכפר בית ג'אלא, תושב אזור יהודה ושומרון. הוא נשוי לאישה הנושאת תעודת זהות ישראלית, ואולם בשונה מבעבר, אין לו כיום אישור לשהות בישראל. משיבות 4-2 הן שלוש חברות זרות המאוגדות בגילברטר. בקיצור נמרץ יתואר, כי לפני בית משפט קמא ניצבו שתי גרסאות עובדתיות לעניין הבעלות בזכויות החלקה. בין שתי גרסאות אלה לא הייתה ולו נקודת השקה אחת, למעט העובדה שראשיתן של כל אחת מהגרסאות באמצע המאה ה-19 במשפחה מהכפר בית ג'אלא.

3.כפי שתואר בהרחבה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, משיב 1 ביסס את טענתו בדבר היותו הבעלים של הזכויות בחלקה, על שרשרת העברת זכויות בת שש חוליות, שראשיתה בשנת 1876. מדובר במסכת עובדתית סבוכה ומסועפת, שסופה לטענת משיב 1, ביום 23.03.2006, כאשר אביו, שהיה תושב בית ג'אלא ונשא תעודת זהות של הממשל הצבאי באזור, העביר לו את הזכויות בחלקה במתנה. משיבות 4-2 דחו את טענותיו של משיב 1 בדבר שרשרת העברת הזכויות, ושירטטו הליך העברת זכויות אחר ומורכב לא פחות, אשר לא הגיע לכדי סיום, קרי לכדי העברת הבעלות בזכויות בחלקה על שמן, למרות שרכשו לשיטתן כדין את הזכויות בחלקה. זאת בשל הגשת התובענה נושא ענייננו בשנת 2013, במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר כי משיב 1 הוא בעל הזכויות בחלקה.

4.המבקש הוא האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: המבקש). על רקע טענותיו של משיב 1, הוגשה על-ידו ביום 12.07.2016 בקשה לפני בית משפט קמא, בגדרה עתר להצטרף כבעל דין בהליך. כפי שנטען בבקשה, "אם טענתו של [משיב 1], לפיה אביו הוא בעל זכויות במקרקעין, נכונה, הרי שהמקרקעין הם נכס נפקד ומוקנה לאפוטרופוס על פי הוראות סעיפים 1 ו-4 לחוק נכסי נפקדים, וכי הפעולה הנטענת של העברת זכויות במקרקעין מן האב לבן [...] בטלה מעיקרה" (ההדגשה במקור – ח' כ'). המבקש הבהיר כי הוא לא צד למחלוקת שבין משיב 1 לבין משיבים 4-2, ועל-כן אין לו כל עמדה לגופם של דברים בסכסוך שבין הצדדים. בהחלטות בית המשפט מהימים 27.12.2016 ו-23.01.2017 נעתר בית המשפט לבקשה, והורה על צירוף המבקש כנתבע 6 בהליך דלמטה. יודגש, כי משיב 1 לא חלק לפני בית המשפט על הטענות העובדתיות שהועלו על-ידי המבקש, במסגרתן נטען, בתמצית, כי משיב 1 ואביו הם 'נפקדים', כהגדרתם בחוק נכסי נפקדים התש"י-1950 (להלן: החוק או חוק נכסי נפקדים).

תמצית פסק הדין קמא

5.בפתח הדברים אציין, כי הבירור בתיק זה היה כרוך במסע היסטורי, שנפרש על-פני 150 שנים ונמשך במשך כ-11 שנים. לאחר שבית משפט עמד על גרסאות הצדדים מזה ומזה, בחן את הראיות השונות, וניסה להתחקות אחר שרשרת העברת הזכויות בחלקה, הוא הגיע לכדי מסקנה "שיש להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעות. אני קובע אפוא, שעלה בידי התובע להוכיח במידת הוודאות הנדרשת את הגרסה העובדתית שלה הוא טוען, ואת זכותו בחלקה שבמחלוקת". הערעור שהוגש על-ידי המבקש, וכן בקשה זו, נסמכים על קביעה עובדתית זו. בהתאם, תיאור פסק הדין להלן יתייחס אך לסוגיה שבמחלוקת בין המבקש לבין משיב 1, ועניינה נפקותו של חוק נכסי נפקדים על המקרה דנן.

6.ראשית נקבע, כי מאחר שהתקבלה הגרסה העובדתית של משיב 1, לפיה אביו קיבל או רכש את הזכויות בחלקה בראשית שנות ה-80 ובהמשך זכויות אלה הועברו למשיב 1, אזי שהחלקה הפכה לנכס נפקד וחל עליה החוק. זאת, משום שהחלקה מצויה כאמור בתחומי המשפט, השיפוט והמנהל של מדינת ישראל, והן משיב 1, הן אביו, הם 'נפקדים' כהגדרתם בחוק.

7.שנית, בנתון לאמור, נקבע כי יש להכריע בדבר תחולתה של ההלכה שנקבעה בע"א 5931/06 חסיין נ' כהן (15.04.2015) (להלן: עניין חסיין) על נסיבות המקרה כאן. לעניין זה תוארה תחילה ההלכה שנקבעה בעניין חסיין, לפיה:

"אין מנוס מן המסקנה כי חוק נכסי נפקדים חל על נכסים במזרח ירושלים שתושבי איו"ש הם בעליהם, הנהנים מהם או המחזיקים בהם [...] פסק דין זה, ובמיוחד הקביעה בדבר ההגבלות המתחייבות בעת הפעלת הסמכויות מכוחו של החוק לגבי נכסים כאמור, יחול באופן פרוספקטיבי בלבד, במובן הבא: אם עד מועד מתן פסק הדין לא נקטו הרשויות המוסמכות כל פעולה מכוחו של חוק נכסי נפקדים לגבי נכס מסוים המצוי במזרח ירושלים שבעל הזכויות בו הוא תושב איו"ש, יחולו הקביעות שנקבעו בפסק דין זה. בהתאם, לא יוכלו הרשויות לנקוט צעדים לפי החוק לגבי הנכס בלא אישורו של היועץ המשפטי לממשלה ובלא אישור הממשלה או ועדת שרים מטעמה [...];

דרישות אלה לא יחולו במקרים שבהם קודם למתן פסק דין זה נעשו על ידי הרשויות המוסמכות פעולות לפי החוק לגבי נכס המצוי במזרח ירושלים שבעל הזכויות בו הוא תושב איו"ש. במקרים אלה יחול הדין הקודם, לרבות הכללים המגבילים שנקבעו על ידי היועץ המשפטי לממשלה בנוגע להפעלת הסמכויות האמורות. משמעות הדבר היא שאי-קיום התנאים החדשים שקבענו זה עתה לא ייחשב כשלעצמו, משום פגם שנפל במעשה המינהלי, ולא יהא בכך כדי להביא לכשעצמו לביטול הצעדים שננקטו לגבי הנכס או ל'פתיחה מחדש' של עיסקאות שנעשו לגביו זה מכבר" (שם, פסקה 41).

8.לאחר מכן בית המשפט דן בטענת המבקש, לפיה אין תחולה להלכה שנקבעה בעניין חסיין, שכן "נרשמו הערות הקנייה על חלק מהזכויות במקרקעין לגבי החלקה הספציפית הזו, כך שכבר בוצעה פעולה לפי החוק ובמצב זה אין תחולה לפסק דין חסיין". כלומר, לטענת המבקש, עובר למתן פסק הדין של בית משפט קמא נעשו פעולות על-ידי המבקש לעניין הזכויות בחלקה, ועל-כן המבקש לא נדרש להפעיל את סמכויותיו בהתאם להלכה שנקבעה בעניין חסיין, ומחייבת, בין היתר, את אישור היועץ המשפטי לממשלה.

9.בית המשפט דחה את טענת המבקש, וקבע כי "הערות ההקניה על שם ה[מבקש] נרשמו בהתאם לגרסה העובדתית שנטענה על ידי הנתבעות – ואשר אותה לא ראיתי לקבל – ולא בהתאם לגרסה העובדתית הנטענת על ידי התובע – ואשר אותה קיבלתי. הואיל ופעולות ה[מבקש] נעשו בהתייחס לתשתית עובדתית שכיום אינה עומדת, אני סבור כי יש להחיל על נסיבות המקרה שלפנינו את הכללים שנפסקו בפסק דינו של בית המשפט העליון". מכאן, שבית המשפט קבע כי הלכה למעשה המבקש לא הפעיל את סמכויותיו לפי החוק ביחס לחלקה, ועל-כן ככל שברצונו להפעיל את סמכויותיו, עליו לפעול לקבלת האישור מהגורמים המוסכמים, לרבות היועץ המשפטי לממשלה והממשלה עצמה או ועדת שרים מטעמה, בהתאם להלכה שנקבעה בעניין חסיין. לשם כך נקבע, כי המבקש רשאי לפעול עד ליום 03.11.2024. החלטות אלה הן שעומדות במוקד הערעור שהוגש לפני בית משפט זה, וכן במוקד הבקשות מושא ענייננו.

הבקשות דנן

10.בבקשה שלפניי הצביע המבקש על שגיאות משפטיות שנפלו לגישתו בפסק הדין קמא. כך, חלק המבקש על הקביעה שההלכה שנקבעה בעניין חסיין חלה, וזאת אך משום שהמבקש ביצע את פעולותיו ביחס לחלקה על בסיס מסד עובדתי, שהתברר לבסוף כשגוי. בהקשר זה נטען, כי לא יכולה להיות מחלוקת שהמבקש "ביצע פעולה בנכס עת רשם הערת הקנייה על החלקה קודם למועד בו ניתנה הלכת חסיין, ובהתאם להוראותיה של הלכת חסיין, ההלכה חלה באופן פרוספקטיבי בלבד". בנוסף נטען, כי שגה בית המשפט כאשר לא דן בטענת המבקש, לפיה ההלכה שנקבעה בעניין חסיין לא נועדה לחול במקרה דנן. זאת, משום שלשיטת המבקש "תכליתה של הלכת חסיין, היתה למנוע מצב של פגיעה בתושבי איו"ש בעלי נכסים במזרח ירושלים, אשר נכסים הפכו לנפקדים עם החלת החוק הישראלי על נכסיהם, ומבלי שנעשתה כל פעולה אקטיבית מצדם" (ההדגשה לא במקור – ח' כ'). לעומת זאת נטען, כי בענייננו, בהתאם לממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט, אביו של משיב 1 ומשיב 1 עצמו, פעלו באופן אקטיבי לקבלת הזכויות בנכס וכפועל יוצא מפעולותיהם הפכה החלקה ל'נכס נפקד'. על-כן נטען, כי הקביעה בעניין חסיין לא נועדה לחול במקרה זה. לבסוף נטען, כי בית המשפט שגה עת הגביל את פרק הזמן שיעמוד לרשות המבקש, על-מנת להפעיל את סמכויותיו כדין ביחס לחלקה. בנתון לאמור טען המבקש, כי "סיכויי הערעור להתקבל גבוהים".

11.אשר למאזן הנוחות נטען, כי דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע עלולה הלכה למעשה לייתר את הערעור שהוגש לפני בית משפט זה. זאת, משום שהמשמעות המעשית של פסק הדין קמא היא רישומו של משיב 1 כבעל הזכויות בחלקה, מה שעלול להוביל למכירת הנכס לצדדים שלישיים, בטרם טענות המבקש תתבררנה לפני בית משפט זה. זאת ועוד, נטען כי ככל שלא יעוכב ביצועו של פסק הדין, עלול להתייתר הדיון בערעור, לנוכח חובתו של המבקש לפעול, בהתאם למסגרת הזמנים שקבע בית המשפט. לעומת זאת נטען, כי עיכוב ביצוע פסק הדין תוך מתן צו לאיסור דיספוזיציה, לא יגרום לנזק למי מהמעורבים, שכן המצב בחלקה יוותר על כנו עד להכרעה בערעור.

12.ביום 20.10.2024 הוריתי על מתן צו ארעי אשר עיכב את ביצוע פסק הדין, עד למתן החלטה אחרת. כן הוריתי על הגשת תשובותיהן של המשיבים לבקשה דנן, ואלו הוגשו עד ליום 26.11.2024.

13.משיב 1 סבר, כי דינה של הבקשה דנן להידחות. בתמצית, לעניין סיכויי הערעור נטען, כי הם אינם גבוהים כלל ועיקר. לעניין טענת המבקש, בדבר אי-תחולתה של ההלכה שנקבעה בעניין חסיין לנוכח רישום הערת הקנייה על-ידי המבקש נטען, כי בית משפט זה קבע שרישום הערת הקנייה אינה עולה כדי 'פעולה מכוחו של החוק', כהגדרתה בעניין חסיין. בנוסף, לעניין טענת המבקש לפיה בית המשפט לא דן באחת מהטענות שהועלו לפניו ביחס לתכליות ההלכה שנקבעה בעניין חסיין, נטען כי טענה זו כלל לא עלתה במסגרת סיכומיו של המבקש, ומכאן שטענה זו נזנחה. לבסוף, בעניין פרק הזמן שנקצב על-ידי בית המשפט להפעלת סמכויותיו של המבקש, נטען כי אין ספק שהמבקש חייב היה להיות מוגבל בזמן להפעלת סמכויותיו. לגופם של דברים נטען, כי פרק הזמן שניתן הוא די והותר.

14.בהתייחס למאזן הנוחות, משיב 1 טען כי הוא "נוטה בבירור לטובתו". בהקשר זה נטען, כי רישומו כבעל הזכויות בחלקה הוא אינו מעשה בלתי-הפיך, ובפרט כאשר הוא נכון להצהיר כי לא יעביר או ימכור את זכויותיו בחלקה לצדדים שלישיים עד להכרעה בערעור. כמו כן, לטענת משיב 1, ההליכים בעניין זה התנהלו במשך כ-13 שנים, ועיכוב נוסף יגרום לפגיעה קשה בזכויותיו שלא לצורך.

15.משיבים 4-2 מצידם הודיעו, כי הם "מסכימים לסעדים שהתבקשו במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע". לשלמות התמונה יצוין, כי משיבים 4-2 הגישו גם הם ערעור על פסק הדין של בית משפט קמא, אשר נקבע לדיון ביום 14.05.2025 (ע"א 5295/24).

דיון והכרעה

16.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, כפי שיבואר להלן.

17.כידוע, הגשת ערעור אינה מצדיקה, כשלעצמה, את עיכוב ביצוע ההחלטה או פסק הדין מושא הערעור. לצד זאת, בית המשפט של ערעור רשאי ליתן סעד זמני לתקופת הערעור "בתנאים שיראו לו" (תקנה 145(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018). בפסיקה נקבעו שני תנאים מצטברים למתן סעד זמני – סיכויים טובים לזכייתו בערעור, ומאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד הזמני. בין שני תנאים אלה מתקיים יחס של 'מקבילית כוחות', כאשר לא אחת נקבע כי הבכורה מוקנית לשיקול בדבר 'מאזן הנוחות' (ראו, מיני רבים: ע"א 7291/23 פרץ נ' וקנין, פסקאות 17-16 (17.07.2024)).

18.זאת ועוד, הערעור מושא הבקשה שלפניי נסוב סביב בעלות בנכס מקרקעין. בית משפט זה קבע לא אחת, כי קיימת נטייה לעכב את ביצועו של פסק דין המורה על שינוי הזכויות במקרקעין. ברם, הדברים נכונים, ככלל, כאשר מדובר בדירת מגורים (ראו, למשל: ע"א 534/23 כהן נ' כהן, פסקה 19 (23.02.2023); ע"א 4476/18 מרעי נ' חוסייני, פסקה 10 (08.07.2018)) – ולא כך בענייננו.

19.מכאן לבקשה שלפניי.

20.אשר לשיקולים של מאזן הנוחות, מהבקשה שלפניי עולה, כי החשש המשמעותי של המבקש הוא מהנזק שעלול להיגרם כתוצאה מהעברה או מכירה של הזכויות בחלקה לצדדים שלישיים, כך שאף הערעור עצמו יתייתר – ובחשש זה אין להקל ראש. זאת, בין היתר, בשים לב לטענותיו של המבקש בנוגע לתחולתו של החוק, על כל המשתמע ונובע מכך, הן כלפי המבקש, הן כלפי אותם צדדים שלישיים. אולם חשש זה, כשלעצמו, אינו מצדיק לטעמי עיכובו של פסק הדין במלואו. בתוך כך, גם המבקש עצמו, לא העלה כל טעם מבורר בעניין הנזק שיגרם לו אך מעצם העברת הזכויות בחלקה למשיב 1, בכפוף לאי-עבירותן הלאה לצדדים שלישיים.

21.שיקולים אלה של מאזן הנוחות, תומכים לטעמי באי-עיכובו של פסק הדין בשלמותו, אך זאת, בהתאם לבקשת המבקש, תחת מתן צו לאיסור דיספוזיציה בחלקה – וכפי שאף הסכים משיב 1 בתשובתו. כפי שקבע בית משפט זה, לא אחת, יתרונו מצד אחד של "הצו המבוקש לאיסור דיספוזיציה בנכס הוא בהקפאתה של תמונת הזכויות, כך שהנכס לא יעבור בינתיים לידי צד שלישי" (ע"א 7216/22 האפוטרופוס הכללי כמנהל הנכסים העזובים של הנעדר ראובן מאיר מועלם נ' מועלם, פסקה 13 (28.11.2022)); ומצד שני, הוא יאפשר לצמצם את הפגיעה הפוטנציאלית בזכויותיו של משיב 1, בפרט לנוכח משך הזמן הרב שהליך זה התנהל לפני בית משפט קמא.

22.אשר לסיכויי הערעור, בענייננו המבקש העלה טענות בדבר מספר טעויות משפטיות שלכאורה נפלו בפסק הדין קמא. מטבע הדברים, אין בידי בשלב זה כדי לבחון לעומק את טענות אלה, והבחינה בשלב זה נעשית ממילא באופן לכאורי בלבד. בראי כל האמור לעיל, מבלי לקבוע מסמרות ולנוכח שיקולי מאזן הנוחות שפורטו לעיל, די בכך שאומר כי הערעור שלפניי מצריך בירור, ואין מדובר בערעור חסר סיכוי (ע"א 393/22 אסולין נ' עו"ד יעקב לנגה, פסקה 29 (21.08.2022)).

23.סוף דבר: הזכויות בחלקה ירשמו על שמו של משיב 1 בהתאם להוראות פסק הדין קמא. על-מנת שמשיב 1 לא יוכל להעביר את זכויותיו בחלקה לצדדים שלישיים, אני מורה על מתן צו לאיסור דיספוזיציה בחלקה עד להכרעה בערעור. לא ייעשה צו להוצאות.