ע"א 737/12 מחמוד ריאד אבו אחמד נ. שלומית (רענן) נשר

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' בן-חמו ) בפש"ר 194/10 מיום 9.1.2012, בו נדחתה בקשתו של המבקש להכרזתו כפושט רגל.

רקע עובדתי בתמצית וההליכים לפני בית המשפט המחוזי

1.

כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, זוהי פעם שנייה שבה עותר המבקש להכריז עליו כפושט רגל כאשר בפעם הראשונה בוטלו הליכי פשיטת רגל בעניינו בנימוק שאין מדובר בחייב תם לב.

2.

מפרוטוקול הדיון עולה כי המשיבה 1, המנהלת המיוחדת לנכסי המבקש, הגישה לבית המשפט חוות דעת לפיה קיימים 11 פיגורים בתשלומים החודשיים בהם חוייב המבקש וכן נטען כי המבקש "לא המציא נסח, לא המציא לי הודעות לנושים על צו הכינוס, ביקשתי רשימה של תביעות החוב, רשימת המחדלים ארוכה ומפורטת ...". יחד עם זאת, הותירה המשיבה 1 את הבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט. עוד עולה מפרוטוקול הדיון כי המבקש הציג למשיבה 1, מספר ימים לפני הדיון, אישור בדבר ביצוע תשעה תשלומים מתוך 11 התשלומים החודשיים שהמבקש צבר בשל פיגוריו. מדברי בא כוח הכונס הרשמי בדיון עלה כי המבקש לא הגיש דו"חות חודשיים על הוצאותיו והכנסותיו. עוד הצביע בא כוח הכונס הרשמי כי "יש טעם לפגם כאשר החייב רואה שיש דיון בעניינו ואז בבת אחת 4-3 ימים לפני הדיון משלים סכום נכבד על הפיגורים, זה מעיד על יכולת כלכלית ונשאלת השאלה מדוע החייב לא עמד בתשלומים כסדרם". בא כוח המבקש טען כי הוא מבקש שהות לשם מתן תגובה לחוות דעתה של המשיבה 1 שכן זו הומצאה לו רק ביום 1.1.2012. כן טען בא כוח המבקש כי רק במעמד הדיון קיבל עותק מחוות דעתו של כונס הנכסים הרשמי ומשכך מבקש הוא שהות נוספת לשם מתן תגובה לאמור בה. עוד טען בא כוח המבקש כי המחדלים הוסרו בחלקם, המבקש שילם את חלקם הארי של התשלומים שאותם היה אמור לשלם ולא שילמם במועד ונותרו רק שני תשלומים בפיגור, כל אחד על סך של 1,000 ש"ח, סכום גבוה יחסית ליכולת ההשתכרות של המבקש. כן נטען כי המבקש עושה ככל יכולתו להיקלט במקום עבודה חדש, כי הוא הגדיל את כושר השתכרותו ב-2,000 ש"ח וכי בכוונתו להמציא עד סוף החודש את המסמכים הדרושים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של המבקש להכריז עליו כפושט רגל. בית המשפט ציין כי אמנם אין מניעה לשוב ולפנות לבית המשפט בבקשה להכרזה על חייב כפושט רגל כאשר בקשה קודמת נדחתה, אולם יש לבחון בקשה זו בדקדקנות. בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן היה לצפות מחייב אשר לחובתו הליך קודם שבוטל שלפחות במהלך התנהלותו במסגרת הבקשה החדשה יקפיד על כל תג ותג אלא שהמבקש הגיע לישיבה בית המשפט כאשר חלק ניכר מהמחדלים לא הוסרו.

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לפני בית משפט זה ובד בבד עמו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

נימוקי הבקשה

4.

לטענת המבקש סיכויי ערעורו גבוהים שכן הוא הסיר את מרבית המחדלים. עוד טוען המבקש בהקשר לסיכויי הערעור כי בית המשפט המחוזי קיבל את חוות דעתם של המשיבים מבלי שהתאפשר לו להיערך מראש ובמידה מספקת להגיב עליהן וליתן מענה למחדלים הנטענים. המבקש מוסיף וטוען כי אין ללמוד מאי הגשת הדו"חות על התנהגות העולה כדי חוסר תום לב מצידו. בנוסף לכך טוען המבקש כי אי העמידה בתשלומים החודשיים אינה נובעת מהתחמקות אלא ממצב כלכלי קשה והוא פועל להגדלת כושר השתכרותו. מעבר לכך טוען המבקש כי ממילא הותירו המשיבים את הבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט ולא התנגדו לה. כמו כן טוען המבקש כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו שכן אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין יחודשו הליכי הגבייה וההוצאה לפועל נגדו מבלי שיתאפשר לו לצאת לדרך חדשה.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי ופרוטוקול הדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

7.

תחילה אעיר כי לטעמי יש לסווג את הבקשה שלפני כבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור ולא כבקשה לעיכוב ביצוע, שכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אין כל חיוב אופרטיבי שניתן לעכבו. כבר עמדתי בעבר על המחלוקת הפסיקתית באשר לסיווגה של בקשה מעין זו (ראו: ע"א 43436 זטאם נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 4.5.2011) (להלן: עניין זטאם ), פסקה 2 והאסמכתאות הנזכרות שם). כפי שציינתי בעניין זטאם , כך או כך המבחנים הם דומים ושני שיקולים מרכזיים משפיעים על ההחלטה –

סיכויי הערעור ו"מאזן הנוחות" ( שם , פסקה 3).

8.

מבלי לטעת מסמרות בדבר סיכויי הערעור, נדמה כי אלו אינם גבוהים. בקשתו של המבקש נדחתה, בין היתר, בשל מחדליו ואי שיתוף פעולה מצדו עם המשיבים. כפי שציינתי בעניין זאטם , העמדה המקובלת בפסיקתו של בית משפט זה היא כי סיכויי הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שלא להכריז על חייב כפושט רגל אינם גבוהים מקום בו החלטתה של הערכאה הדיונית מבוססת על התנהלותו המתחמקת של החייב, כמו למשל אי שיתוף פעולה עם המנהל בפשיטת רגל ( שם , פסקה 3), אי עמידה בתשלומים החודשיים ואי מסירת מסמכים נדרשים [ראו: שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 175-174 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין וגרוניס )]. על פני הדברים, ובהתבסס על טענותיהם של המשיבים בדיון בדבר מחדליו של המבקש, סבורני כי לא נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לא נעלמה מעיני טענתו של המבקש כי הוא הסיר את מרבית המחדלים. ודוק, עולה כי רק חלק

מהמחדלים הוסרו ואף זאת רק מספר ימים לפני הדיון בבית המשפט ובכך יש טעם לפגם כפי שטען בא כוח הכונס הרשמי. זאת ועוד, איני מתעלם מטענתו של המבקש כי לא התאפשר לו להיערך מראש על מנת שיוכל להגיב לחוות הדעת שהוגשו מטעם המשיבים ויתכן כי טוב היה אילו עמד לרשותו פרק זמן ארוך יותר לגיבוש תגובתו. ואולם, מן הצד השני המבקש לא הכחיש בדיון את המחדלים המרכזיים הנטענים ביחס אליו כפי שעולה מפרוטוקול הדיון. גם אם תתקבל טענתו של המבקש כי התשלומים החודשיים שנקבעו לו היו מעבר לכושר השתכרותו, הוא לא היה רשאי לעשות דין לעצמו אלא היה עליו לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה – "אם החייב נמנע באופן שיטתי מלשלם יפעל הדבר לחובתו, במיוחד כך אם לא פנה כלל לבית המשפט בבקשה להקטנת הסכום החודשי" (ראו: לוין וגרוניס , בעמ' 175).

9.

אף מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש, שכן לא הוצגו על ידו אסמכתאות של ממש המבססות טיעון בדבר נזקים בלתי הפיכים שעשויים להיגרם לו אם לא ינתן הסעד המבוקש על ידו מלבד טענה כללית בדבר הצורך בהגנה מפני נושיו (ראו למשל: עניין זטאם , פסקה 3).

10.

אשר על כן, הבקשה נדחית.