ע"א 74189-12-24 ע"א 74189-12-24

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז – לוד (סגן הנשיא השופט א' שוורץ), מיום 28.10.2024, ב-ת"א 16103-06-20, במסגרתו נדחתה תביעתו של המבקש בדנן, והתקבלה בחלקה תביעה שכנגד אשר הגישו המשיבות בדנן.

רקע הדברים

1.במוקד המחלוקת שביסוד הערעור במסגרתו הוגשה הבקשה דנן, ניצבת חלקת מקרקעין, הידועה כחלקת מקור מספר 3, בגוש 6356, אשר ממוקמת בפאתי בית העלמין סגולה בעיר פתח תקווה (להלן, בהתאמה: המקרקעין ו-בית העלמין). ייעודם המקורי של המקרקעין היה חקלאי. ביום 22.12.1996 פורסמה למתן תוקף תוכנית פת/803, אשר שינתה את ייעוד המקרקעין, מייעוד חקלאי לייעוד משולב לבית עלמין, דרך, מלאכה, שפ"פ ומסילת ברזל, וכללה הפקעה חלקית של שטחים במקרקעין (להלן: התוכנית).

2.עובר לפרסום התוכנית למתן תוקף, נחתם הסכם פשרה בין בעלי הזכויות במקרקעין, הם המבקש ואחיו וכן בני משפחת פלדמן (להלן, בהתאמה: הסכם הפשרה, בעלי הזכויות ו-פלדמן), לבין המשיבות בדנן. הסכם הפשרה, אשר נעשה במסגרת הליך שיזמו בעלי הזכויות כנגד התוכנית, קיבל תוקף של פסק דין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט א' שלו), מיום 12.6.1996, ב- ת"א 43/96. לענייננו, רלוונטיים שניים מן ההסדרים שנקבעו בהסכם הפשרה: ההסדר הראשון הרלוונטי לענייננו קבע כי שווי השטח שיופקע מהמקרקעין, העולה על 40% משטח המקרקעין (להלן: הפקעת היתר), יופחת מסכום היטל ההשבחה שיוטל על בעלי הזכויות לשלם בגין המקרקעין בעת מכירתם (להלן: סעיף הפיצוי בגין הפקעת היתר). ההסדר השני שנכלל בהסכם הפשרה, הרלוונטי לענייננו, קבע כי היטלי הפיתוח אשר ישלמו בעלי הזכויות בגין השימוש החורג שביצעו במקרקעין (שקיבל אישור במסגרת הסכם הפשרה), יקוזזו מהיטלי הפיתוח בהם יחויבו בעלי הזכויות בגין בנייה על פי התוכנית (להלן: סעיף קיזוז היטלי הפיתוח). יצוין, כי במועדים שונים, בשנים 1996-1995 (קודם לכריתת הסכם הפשרה), שילם המבקש היטלי פיתוח בסך של 361,200 ש"ח.

3.ביום 15.4.2018 מכרו המבקש ואחיו את זכויותיהם במקרקעין בתמורה לסך של 27,100,000 ש"ח. בגין מכירת זכויותיו במקרקעין, כאמור, המבקש חויב בהיטל השבחה מכוח התוכנית, ושילם את מלוא היטלי הפיתוח בגין המקרקעין, מבלי שבוצע כל קיזוז. בעקבות זאת, ולאחר שפתח המבקש בהליכים אחרים אשר הסתיימו מבלי שקיבל את מבוקשו, הגיש המבקש, ביום 7.6.2020, לבית המשפט המחוזי, את התביעה שבבסיס ההליך במסגרתו ניתן פסק הדין אשר עיכובו מבוקש בדנן. במסגרת תביעתו, טען המבקש כי המשיבות מפרות את התחייבויותיהן לפי סעיף הפיצוי בגין הפקעת היתר ולפי סעיף קיזוז היטלי הפיתוח, בהסכם הפשרה, בכך שהן מסרבות לקזז סכומים שונים מהיטל ההשבחה ומהיטלי הפיתוח בהם חויב בעת מכירת המקרקעין. על כן עתר המבקש לכך שבית המשפט המחוזי יורה על אכיפת הסעיפים הנ"ל שבהסכם הפשרה.

ביום 9.11.2020 הגישו המשיבות תביעה שכנגד, בגדרה טענו המשיבות כי המבקש עשה במשך תקופה ארוכה שימוש בשטחים השייכים למשיבה 2, הקים מבנים בלתי חוקיים והשכיר אותם לצדדים שלישיים תוך הפקת רווחים בסכומים גבוהים, והכל בניגוד לדין (להלן: התביעה שכנגד). בגין האמור, עתרו המשיבות לכך שבית המשפט המחוזי יחייב את המבקש בסך של 6,426,594 ש"ח בגין דמי שימוש ראויים מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.

4.ביום 28.10.2024 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז – לוד (סגן הנשיא השופט א' שוורץ), במסגרתו דחה בית המשפט את תביעתו של המבקש וקיבל, באופן חלקי, את התביעה שכנגד.

תחילה, לעניין אכיפת סעיף הפיצוי בגין הפקעת היתר, קבע בית המשפט המחוזי כי בפועל, לא הופקעו מעל ל-40% משטחי המקרקעין, ומשום כך אין כל "הפקעת יתר" אשר את שוויה יש להפחית מסכום היטל ההשבחה בו חויב המבקש. בית המשפט ביסס את קביעתו האמורה, בין היתר, על כך ששטחי בית העלמין הוגדרו בתוכנית פת/803/א/2 (היא חלקה השני של התוכנית, כהגדרתה לעיל), כשטחים פרטיים בגינם קיבל המבקש פיצוי בדמות קרקעות חלופיות, ומשום כך הם אינם נכללים בחישוב השטחים המופקעים לצורך חישוב הפקעת היתר. נוסף על האמור, בית המשפט המחוזי הטעים כי הכרעתו בעניין סעיף הפיצוי בגין הפקעת היתר נסמכת על אדנים נוספים, ובהם העובדה כי המבקש נהנה משתי תוכניות אשר השביחו את ערך המקרקעין ובהן גלום פיצוי בגין הפקעת שטחי המקרקעין; העובדה שהמבקש המחה את כלל זכויותיו במקרקעין לרוכש זכויותיו ובכלל זאת את זכויותיו מכוח הסכם הפשרה; והעובדה כי ייתכן שההסכם מנוגד לדין, שכן גבייה של היטלי השבחה בניגוד לקבוע בחוק מנוגדת להלכה הפסוקה.

בהמשך, דחה בית המשפט גם את טענות המבקש בכל הנוגע לסעיף קיזוז היטלי הפיתוח. בית המשפט המחוזי קבע כי סעיף זה נועד למנוע מצב בו יוטל על בעלי הזכויות כפל היטלים בגין השימוש החורג במקרקעין, ומשכך יש לקזז מהיטלי הפיתוח, בעת המכירה, רק היטלים אשר שולמו בעבר והינם מאותו סוג של היטלי פיתוח אשר נגבו מהמבקש בעת המכירה. תוצאה זו, כך קבע בית המשפט המחוזי, הולמת גם את האיזון הראוי בין אינטרס ההסתמכות של המשיב על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לבין האינטרס הציבורי שבהגנה על הקופה הציבורית. על בסיס פרשנות זו של הסעיף הנ"ל בהסכם הפשרה, קבע בית המשפט המחוזי כי מאחר שהסכומים ששילם המבקש בשנים 1996-1995 היו בגין היטלי ביוב, ולא בגין השימוש החורג בגינו חויב המבקש בהיטלי פיתוח בעקבות מכירת זכויותיו במקרקעין, צודקות המשיבות כי אין לבצע קיזוז בין סכומי ההיטלים.

אשר לתביעה שכנגד, בית המשפט המחוזי קבע כי התביעה לדמי שימוש ראויים תחושב לתקופה של 7 השנים שעובר למועד הגשת התביעה בלבד, נוכח התיישנות התביעה ביחס לתקופה שקדמה לכך. לשם כימות שווי דמי השימוש הראויים, ערך בית המשפט חישוב מפורט של חבות המבקש, בגין מרכיביו השונים של השימוש החורג שעשה במקרקעין, והגיע למסקנה כי על המבקש לשלם למשיבה 2 סך של 284,901 ש"ח בגין השימוש החורג במקרקעין, החל מיום 9.11.2013 ועד ליום מסירת החזקה במקרקעין לידי רוכש זכויותיו של המבקש במקרקעין (15.5.2018). לצד זאת, חייב בית המשפט את המבקש בהוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח.

טענות הצדדים בבקשה דנן

5.המבקש מיאן להשלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וערער עליו לבית משפט זה. לצד זאת, הגיש המבקש, ביום 29.12.2024, את הבקשה דנן לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

6.בבקשתו, המבקש טוען כי עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מוצדק, הן משום שסיכויי ערעורו הינם גבוהים, הן נוכח מצבו הכלכלי הקשה, ממנו נובע, לפי הנטען, כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת עיכוב ביצוע פסק הדין.

באשר לסיכויי ערעורו, המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכל אחת מקביעותיו בעניין סעיף הפיצוי בגין הפקעת היתר, ובעיקר בקביעתו כי אין לכלול את שטחי בית העלמין בתחשיב שיעור ההפקעה ביתר מכוח התוכנית. בהקשר זה, מוסיף וטוען המבקש כי המשיבות מיישמות את הסכם הפשרה באופן מפלה, עת לפלדמן ניתנו כל ההטבות שנכללו בו, ואילו ממנו נשללו ההטבות האמורות. כמו כן, המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי המבקש המחה את זכויותיו לפי הסכם הפשרה לרוכש המקרקעין.

אשר לסעיף קיזוז היטלי הפיתוח, טוען המבקש כי פרשנותו הראויה של הסעיף הינה כי יש לקזז מהיטלי הפיתוח בהם חויב את היטלי הפיתוח ששילם בעבר, מכל סוג שהוא, ואין נפקא מינה שההיטלים ששולמו בין השנים 1996-1995 היו היטלי ביוב.

באשר לתביעה שכנגד, המבקש טוען כי שגה בית המשפט בכך שלא הפחית מן הפיצוי בו חויב דמי שימוש אשר, לטענתו, חושבו בגין תקופות בהן לא החזיק בשטחים הרלוונטיים. כמו כן, המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענתו בדבר קיומו של פגם ברישום זכויותיה של המשיבה 2 בחלקות.

לעניין מאזן הנוחות, טוען המבקש כי הינו נוטה במובהק לטובתו, נוכח מצבו הבריאותי הירוד ומצבו הכלכלי הקשה. המבקש טוען, כי הינו במצב של נכות ואובדן כושר עבודה, כי הוא נתמך על ידי המוסד לביטוח לאומי וחי מקצבת פנסיה בלבד, וכי הוא נתמך בילדיו לצרכיו הכלכליים והבריאותיים. בנוסף, טוען המבקש כי החברה שבבעלותו נקלעה לחובות כבדים ונמצאת בגירעון מאזני של כחצי מיליון ש"ח. בשל כל אלו, טוען המבקש כי ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי יביא לפגיעה קשה בו, בשל מצבו הכלכלי והבריאותי, ויגרום לו לנזק רב. מנגד, לטענת המבקש, עיכוב פסק הדין לא יגרום למשיבות כל נזק. כמו כן, לטענתו של המבקש, קיים חשש ממשי שאילו יבוצע פסק הדין, וערעורו יתקבל בבית משפט זה, המשיבות לא תשבנה לו את כספו. זאת, שכן, לעמדתו, המשיבות לא קיימו מזה עשורים את התחייבויותיהן מכוח פסק דין הפשרה, כך שלא ניתן להניח שינהגו עתה כדין.

7.לאחר שהוריתי להן לעשות כן, ביום 9.1.2025 הגישו המשיבות את תשובתן לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. באשר לסיכויי הערעור, המשיבות טוענות כי אלו קלושים, נוכח העובדה שבערעורו חוזר המבקש על הטענות אשר העלה בפני בית המשפט המחוזי, ואשר נדחו על ידו, לאחר קיום הליך ארוך וממצה, בפסק-דין מנומק ומפורט. לטענת המשיבות, המבקש הינו "עבריין בנייה סדרתי", אשר רמס את החוק, פעם אחר פעם, במשך עשרות שנים, ובנה במקרקעין, ללא היתרי בנייה, מתחם "ענק" שבו נעשו במהלך השנים שימושי מסחר ומלאכה, שהניבו לו כספים רבים, ואשר התנהלותו בהליך זה ובהליך קודמים מאופיינת בחוסר תום לב ובהטעיה. נוסף על כך, המשיבות טוענות כי עיון בתוכניות אשר אושרו לגבי המקרקעין במשך השנים, מעלה ששטחי הציבור במקרקעין הופחתו עם השנים וערך המקרקעין הושבח עד מאוד, כך שהמבקש פוצה בגין ההפקעה שנותרה בקרקע אף הרבה מעבר לשווי ההפקעה. משכך, ברי כי המבקש אינו זכאי עוד לכל פיצוי הפקעה, כל שכן מכוח ההסכם ופסק דין הפשרה. מעבר לכך, בכל הקשור למבחן סיכויי הערעור, המשיבות סומכות את ידיהן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

באשר למאזן הנוחות, המשיבות טוענות כי הינו נוטה בבירור לטובתן, בהסתמך על הכלל לפיו אין מעכבים את ביצועו של פסק דין כספי. לעניין זה, המשיבות טוענות כי בנסיבות העניין ברי שאין כל חשש שהמשיבות, המהוות רשויות ציבוריות גדולות, לא תוכלנה להשיב למבקש את הכספים, ככל שערעורו יתקבל. באשר לטענותיו של המבקש ביחס למצבו הבריאותי והכלכלי, טוענות המשיבות כי המבקש השמיט עובדה חשובה לעניין זה, והיא שאך לפני מספר שנים מכר את המקרקעין בעסקה אשר הניבה לו, באופן אישי, סך של 19,478,125 ש"ח. עוד מוסיפות המשיבות כי בטרם מכר את המקרקעין, ניהל בהם המבקש עסק אשר הניב לו רווחי עתק. כמו כן, המשיבות טוענות כי בבעלותו של המערער נכס מקרקעין רחב ידיים במושב חגור, המכיל בית צמוד קרקע רחב ממדים ומבנים נוספים לרבות מטע עצים, כעולה מתצלום אוויר אשר צורף לתשובת המשיבות. על כן, לטענתן, אין בסיס לטענת המבקש כי ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי יסב לו נזקים קשים.

8.בהתאם לרשות שניתנה בהחלטתי מיום 13.1.2025, הגיש המבקש, ביום 16.1.2025, תגובה תמציתית לתשובת המשיבות. בתגובתו, טוען המבקש כי בניגוד לתמונה אותה מציירות המשיבות, מצבו הכלכלי קשה ביותר: ראשית, לטענתו, אין בידיו נכסים למעט הנחלה בה שוכן ביתו במושב חגור, אשר רק מחציתה בבעלותו (ומחציתה השנייה בבעלות גרושתו); שנית, לטענת המבקש, בעקבות מכירת המקרקעין נדרש לשלם מסים והיטלים בשיעור גבוה, ולשלם לאחיו דמי שימוש בגין המקרקעין, כך שלטענתו נותר בידיו מהעסקה סך של כ-900,000 ש"ח בלבד; שלישית, המבקש מציין בתגובתו כי נפתחו כנגדו הליכי הוצאה לפועל, בגין חובות שונים שלא שילם, בעצמו או באמצעות החברה שבבעלותו המלאה; רביעית, המבקש טוען כי המבנים שנבנו במקרקעין ללא היתר עמדו ריקים משך שנים ולכן לא הניבו לו כל הכנסה, בניגוד לטענת המשיבות.

דיון והכרעה

9.לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה לה, ובתגובת המבקש לתשובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות.

10.נקודת המוצא היא כי בעל דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו בהליך משפטי, ואין בהגשת הערעור, כשלעצמה, כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין (תקנה 154(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; ע"א 9975-01-25 א.י אליעזר לנהג בע"מ נ' מברוכה, פסקה 7 (29.1.2025)). על מנת להצדיק חריגה מהכלל האמור, נדרש המבקש עיכוב ביצוע להוכיח את התקיימותם של שני התנאים המצטברים שלהלן: ראשית, כי סיכויי ערעורו הינם טובים; שנית, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בין שני תנאים אלו מתקיים יחס של מקבילית כוחות, כך שככל שתנאי אחד מתקיים באופן מובהק יותר, כך ניתן להקל בדרישה לגבי התנאי השני. כמו כן, נקבע בפסיקה כי לתנאי מאזן הנוחות ניתן מעמד הבכורה מבין השניים (ע"א 61460-12-24 י. שושן בניה ויזמות בע"מ נ' אוחיון, פסקה 10 (28.1.2025) (להלן: עניין אוחיון); ע"א 64898-12-24 מדינת ישראל נ' עדנה שושני, פסקה 11 (22.1.2025) (להלן: עניין שושני)).

11.כאשר מדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, מורה פסיקתו של בית משפט זה כי הנטייה תהא שלא להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע. זאת, פרט למקרים חריגים בהם הוכח כי קיים חשש ממשי כי ככל שלא יעוכב פסק הדין נושא הערעור, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו והמבקש לא יוכל להיפרע מן המשיב, ככל שיתקבל ערעורו של המבקש (עניין אוחיון, פסקה 10; עניין שושני, פסקה 11; ע"א 74557-09-24 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אביב, פסקה 19 (20.1.2025); ע"א 20540-12-24 פלוני נ' פלונית, פסקה 9 (8.1.2025); ע"א 8721/16 אס.פי.ג'י מוקד תקשורת בע"מ נ' אלתא מערכות בע"מ, פסקה 16 (23.1.2017) (להלן: עניין אלתא)).

ככלל, מצבו הכלכלי של המבקש איננו מהווה עילה לעיכוב ביצוע פסק דין (ע"א 8993/20 עיריית אשקלון נ' אפרידר חברה לשיכון ולפיתוח ישראל בע"מ, פסקה 19 (10.2.2021) (להלן: עניין אפרידר); ע"א 3782/06 בונה הצפון חברה קבלני בנין בעכו בע"מ נ' מנהל מס שבח חיפה, פסקה 8 (4.9.2006) (להלן: עניין בונה הצפון); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5) 403, 406 (1997) (להלן: עניין חנני). נקבע כי, בית משפט זה ייעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי, המבוססת בעיקרה על טענות לגבי מצבו הכלכלי הקשה של המבקש, רק כחריג שבחריגים, וכאשר המבקש מניח תשתית עובדתית מספקת לא רק לעצם מצבו הכלכלי הרעוע, אלא גם, ואף בעיקר, לכך שבשל מצבו, מימוש פסק הדין נושא הבקשה יגרום לו לנזקים קשים ביותר (עניין אפרידר, פסקה 19; ע"א 7116/14 הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה נ' רפי יהודה, פסקה 7 (19.1.2015); עניין בונה הצפון, פסקה 8 והאסמכתאות שם; עניין חנני, עמודים 407-406). בענייננו, המבקש לא עמד בנטל האמור, ועל כן דין בקשתו להידחות.

12.טענתו העיקרית של המבקש לעניין מאזן הנוחות, הינה כי הוא מצוי במצב כלכלי ובריאותי קשה, ומשום כך מימוש פסק דינו של בית המשפט המחוזי יפגע עד מאוד בנוחותו. ברם, אף אם אניח שטענתו של המבקש לעניין מצבו הכלכלי הרעוע נכונה היא, לא יהיה בכך כדי להצדיק את קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. זאת, שהרי כאמור לעיל, לצורך עיכוב ביצוע פסק דין כספי לא די בהוכחת קושי בתשלום הסעד הכספי, אלא נדרש להוכיח בנוסף כי ביצוע פסק הדין יסב למבקש נזקים קשים ובלתי ניתנים לתיקון. בענייננו, המבקש לא הבהיר בבקשתו אילו נזקים קשים ובלתי ניתנים לתיקון ייגרמו לו בשל חיובו לשלם לאלתר את הפיצוי שנפסק כנגדו, נוכח קשייו הכלכליים הנטענים, וממילא לא סיפק כל ראיה לנזקים קשים ובלתי ניתנים לתיקון מעין אלו.

למעלה מן הצורך, אציין כי עיון במסמכים המצורפים לבקשת המבקש ולתגובתו לתשובת המשיבות, מעלה ספק בדבר נכונות טענתו כי הינו מצוי במצב כלכלי רעוע. לעניין זה, לא למותר לציין, כי ביחס למצבה הכלכלי של החברה שבבעלותו המלאה של המשיב, כל שצורף כתמיכה בטענת המבקש הינו עמוד מתוך דו"ח רווח והפסד מתואם לצרכי מס, על פיו לחברה הפסד שוטף לצרכי מס, בשנת 2023, של כ-51 אלפי ש"ח והפסד צבור לצרכי מס בסך של כ-322 אלפי ש"ח. דו"ח זה איננו מלמד על מצבה הכלכלי של החברה, וחרף העובדה שהמבקש הצהיר בתצהירו כי החברה שבבעלותו המלאה "נקלעה לחובות כבדים ובגירעון של כחצי מיליון ₪", מן הראוי היה שהמבקש יגיש את הדו"חות הכספיים. זאת, בייחוד בראי העובדה שעל המבקש מוטל הנטל להוכיח כי מצבו הכלכלי מצדיק החלטה על עיכוב ביצוע פסק הדין קמא, ונוכח העובדה שניתנה למבקש הזדמנות להגיש תגובה לתשובת המשיבות, אשר הוקדשה לעניין מצבו הכלכלי הקשה של המשיב.

13.טענה נוספת, אשר המבקש מעלה כטענה מרכזית ומודגשת, במסגרת הבקשה דנן, הינה כי הפיצוי לטובת המשיבות נפסק בעניינה של תביעה שכנגד, שלא הייתה באה לעולם (כך לטענתו) אילולא הגיש את תביעתו. בכך, רואה המבקש טעם כבד משקל לקבלת הבקשה דנן. טענה זו נעדרת כל בסיס. מעמדו של פסק דין שניתן בתביעה שכנגד אינו רפה ממעמדו של פסק דין שניתן בגדרי התביעה העיקרית, ואין בעובדה שהפיצוי שנפסק כנגד המבקש נפסק בגדרי תביעה שכנגד, כדי לבסס בדרך כלשהי את המסקנה כי יש לעכב את ביצוע פסק הדין.

14.גם טענת המבקש כי קיים חשש ממשי שהמשיבות לא תשבנה לו את כספו, אם יזכה בערעור, בשל האופן בו נהגו בהקשר חיוביהן על פי הסכם הפשרה, הינה, טענה שטוב היה אילו לא הייתה נטענת: בין הצדדים נטושה מחלוקת שעניינה חלק מהתחייבויות המשיבות כלפי המבקש מכוח ההסכם הפשרה, אשר תידונה במסגרת הערעור דנן. ברי כי אין ללמוד ממחלוקת זו (שבשלב זה הוכרעה לטובת המשיבות דווקא) על קיומו של חשש כי המשיבות לא ישיבו למבקש את כספו ככל שערעורו יתקבל. המשיבות הינן רשויות ציבוריות, וחזקה כי הן תפרענה את חובן כלפי המבקש ככל שערעורו יתקבל (ראו: עע"מ 7432/16 זיסמן נ' עיריית אילת, פסקה 12 (13.10.2016); עע"מ 7903/06 ועד הורים בית ספר קציר נ' ראש עיריית רחובות, פסקה 5 (5.10.2006); עניין חנני, עמ' 406)).

15.משמצאתי כי לא עלה בידיי המבקש לבסס כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, ממילא אין צורך שאדרש לסיכויי ערעורו (ראו: ע"א 4190/19 המוסד לביטוח לאומי נ' עו"ד שאול ברגרזון ורו"ח יזהר קנה, הנאמנים להסדר הנושים, פסקה 18 (21.7.2019); ע"א 8150/11 חב' ש.י סימון אחזקות בע"מ נ' אגף המכס והמע"מ אשדוד, פסקה 7 (4.4.2012); ע"א 5335/10 יפת נ' בניה, פסקה 6 (18.8.2010)).

16.סיכומו של דבר: הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחית בזאת. בנסיבות העניין דנן, יישא המבקש בהוצאות המשיבות בסך של 5,000 ש"ח.

יחיאל כשר

שופט