ע"א 7433/21 אוליר מסחר ותעשיות בע"מ נ. רציו חיפושי נפט (1992)

1.

בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' אלטוביה ) בת"צ 13139-06-21 מיום 29.9.2021, בגדרה נמחקה בקשת המבקשת לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבים 10-1 (להלן: המשיבים ), והוטל עליה לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 110,000 ש"ח.

2.

המבקשת, חברת אוליר מסחר ותעשיות בע"מ (להלן: אוליר ), הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבים (ת"צ 23454-04-20; להלן: בקשת האישור ). כשנה לאחר מכן, הגיש המשיב 13 (להלן: ספיר ) אף הוא בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבים, אשר על-פי הנטען, מתעוררות בה שאלות עובדתיות ומשפטיות משותפות, הדומות או זהות בעיקרן לשאלות המתעוררות בבקשת האישור שהגישה אוליר. נוכח זאת, הגיש ספיר לבית המשפט המחוזי בקשה להעביר את הדיון בבקשתו למותב אשר דן בבקשת האישור מטעמה של אוליר, בהתאם להוראת סעיף 7(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות ). ככל שתתקבל בקשה זו, ביקש ספיר להורות על מחיקת בקשת האישור שהגישה אוליר, מחמת היעדר עילה אישית, וזאת בהתאם להוראות סעיפים 7(ב)(1) ו-7(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות. בתשובתה לבקשה זו, הודיעה אוליר כי היא סבורה כי בקשת האישור שהוגשה על-ידי ספיר "מחזיקה במעמד הבכורה ועל כן היא עדיפה", וציינה כי אין היא מתנגדת למחיקת בקשה האישור מטעמה ללא צו להוצאות.

3.

על רקע האמור, בהחלטתו מיום 29.9.2021, הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת בקשת האישור שהגישה אוליר, ובתוך כך חייב אותה בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין בסך של 110,000 ש"ח. בקביעת שיעור ההוצאות נתן בית המשפט המחוזי משקל, מחד גיסא, להוצאות הראליות שנגרמו למשיבים, לטענתם (סך של כ-570,000 ש"ח), ומאידך גיסא, לדמיון בנסיבות המתוארות בבקשת האישור מטעמה של אוליר לנסיבות המתוארות בבקשת האישור שהגיש ספיר, דבר אשר יוביל לצמצום ההוצאות הדרושות לצורך התגוננות מפני בקשת האישור לתובענה ייצוגית שהגיש ספיר; ולרצון למנוע הרתעת תובעים ייצוגיים פוטנציאליים על דרך של פסיקת הוצאות גבוהות.

4.

על החלטה זו הגישה אוליר ערעור לבית משפט זה, ולצדו הגישה בקשה לעיכוב תשלום ההוצאות ושכר הטרחה שהושתו עליה עד להכרעה בערעור, היא הבקשה דנן.

5.

אוליר טוענת כי סיכויי הערעור טובים מאוד, שכן ההוצאות שהוטלו עליה גבוהות יתר על המידה, שלא בהתאם להלכה הנוהגת. עוד טוענת אוליר כי ההוצאות שנפסקו לחובתה חותרות תחת תכליתו של הליך התובענה הייצוגית, והן עלולות ליצור אפקט מצנן והרתעה מפני הגשת תובענות ייצוגיות. אוליר מוסיפה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי סוטה באופן מהותי מהחלטה אחרת שניתנה על-ידו במסגרת הליך אחר שהתנהל בין הצדדים, בגדרו הוטלו עליה הוצאות נמוכות משמעותית מאלה שנפסקו לחובתה בהליך דנן, וזאת על אף שבאותו הליך הוגשו מספר רב יותר של כתבי טענות. אוליר טוענת בהקשר זה כי אין בהחלטה נשוא הליך זה כל נימוק המצדיק פערים אלה. באשר למאזן הנוחות, טוענת אוליר, כי זה נוטה לטובתה, שכן המשיבה 1 הינה חברה ציבורית, ואילו יתר המשיבים הם נושאי משרה בה, והם כולם מיוצגים על-ידי אותו משרד. בנסיבות אלה נטען כי לא ייגרם למשיבים כל נזק מעיכוב ביצוע של תשלום ההוצאות ושכר הטרחה עד להכרעה בערעור.

6.

המשיבים מצדם מתנגדים לבקשה. לעמדתם, די בכך שלבקשה לא צורפה התחייבות עצמית על מנת לדחותה. לגופם של דברים, נטען כי בקשת האישור שהגישה אוליר הסבה להם הוצאות עתק, ולבזבוז זמן ניהולי יקר. עוד טוענים המשיבים כי על-פי ההלכה הנוהגת, אין מקום להורות על עיכוב ביצוע פסק דין כספי, וזאת למעט בנסיבות חריגות וקיצוניות, אשר אינן מתקיימות בנסיבות ענייננו. המשיבים טוענים כי לא יהיה כל קושי להשיב לאוליר את ההוצאות שנפסקו לחובתה, ככל שערעורה יתקבל, וממילא אוליר לא העלתה טענה כאמור. עוד נטען כי אוליר לא ביססה כל תשתית המצביעה על היעדר יכולת כלכלית לשאת בתשלום ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו לחובתה, המצדיק את עיכוב ביצוע ההחלטה. בנוגע לסיכויי הערעור, גורסים המשיבים, בניגוד לטענותיה של אוליר, כי הינם קלושים, באשר ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בפסיקת הוצאות ובשכר טרחת עורך-דין.

7.

לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות .

נקודת המוצא היא כי

בעל דין המחזיק בפסק דין לטובתו זכאי לממש את פירות זכייתו , וככלל, אין בהגשת ערעור, כשלעצמה, כדי לעכב את ביצועו של פסק הדין מושא הערעור. על כן, נדרש מבקש עיכוב הביצוע של פסק הדין לתקופת הערעור או הסעד הזמני בערעור להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים, אשר מתקיים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות" – האחד, כי סיכויי הערעור להתקבל טובים; השני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ראו: תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; ע"א 1416/20 ספדי נ' פקיד שומה נצרת , פסקה 4 (11.10.2020)), וזאת בשים לב לכך שמשקל הבכורה מוענק לשיקולי מאזן הנוחות (ראו: עע"מ 702/20 א.מ. עומר נכסים והשקעות בע"מ נ' ד"ר ברקת – ממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון , פסקה 7 (9.2.2020)).

8.

אכן, ככלל, נטיית בית המשפט היא שלא לעכב את ביצועו של פסק דין כספי, אלא במקרים חריגים, מקום בו הוכח כי חוסנו הכלכלי של המשיב מוטל בספק (ראו: 4193/20 רחמים נ' מדינת ישראל – רשות המסים , פסקה 4 (9.9.2021)). הנחת המוצא היא כי במקרים מעין אלה מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת מבקש העיכוב, זאת משום שהחיוב הכספי אינו יוצר מצב בלתי הפיך, וככלל, ניתן לרפא את הנזקים שעלולים להיגרם כתוצאה ממימוש החיוב על דרך השבה, במידה שהמבקש יזכה בערעורו (ראו: ע"א 5853/18 תעיזי צמח ונרדע יפה נ' מנהל מס ערך מוסף , פסקה 4 (29.5.2019)). על כן, עיכוב ביצוע של חיוב כגון דא יינתן רק אם שוכנע בית המשפט כי קיים חשש שמבקש עיכוב הביצוע יתקשה לגבות בחזרה את כספו, ככל שיזכה בערעור. האמור נכון ביתר שאת שעה שמדובר בערעור המתייחס לשאלת שיעור שכר הטרחה והוצאות משפט שנפסקו (ראו למשל: ע"א 4461/13 זילברג נ' פלאפון תקשורת בע"מ , פסקה 4 (9.9.2013); ע"א 4972/17 עמרה נ' אביתר , פסקה 8 (16.7.2017); עע"מ 4190/21 אסכאפי נ' הועדה המקומית לתכנון פרדס חנה (5.7.2021) ; עע"מ 6729/21 סקוברוניק נ' מדינת ישראל - משרד התחברה - רשות הרישוי , פסקה 5 (11.10.2021) ).

9.

לא מצאתי כי ענייננו בא בקהלם של המקרים החריגים שבהם מוצדק להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין. אוליר לא טענה, וממילא, לא הוכיחה, כי היא תיתקל בקשיים בהשבת הסכומים שיועברו על ידה לידי המשיבים, ככל שערעורה יתקבל. בנוסף, אוליר לא הציגה כל תשתית ראייתית כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך ככל שלא יעוכב ביצועה של ההחלטה.

10.

נוכח כל האמור, דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי שיהיה צורך להידרש לסיכויי הערעור.

11.

סוף דבר – הבקשה נדחית.

אוליר תישא בהוצאות המשיבים בסך של 2,000 ש"ח.