ע"א 7489/19 רשות מקרקעי ישראל נ. סעיד קשקוש

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ( השופטת ר' למלשטריך-לטר ) מיום 19.9.2019 במסגרת שתי תביעות שאוחדו (ת"א 21707-05-14 ות"א 30158-08-15) עד להכרעה בערעור שהוגש על ידי המבקשת בהליך דנן. במסגרת פסק הדין נפסק לזכות המשיבים פיצוי על סך של כ-340,000 ש"ח בהתאם לסעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות ) זאת על בסיס חישוב שיעור של 6% לשנה משווי הקרקע שהופקעה, וכן שכר טרחת עו"ד.

1.

הבקשה דנא היא מקרה נוסף בשורה של ערעורים רבים שהגישה המבקשת בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 8717/17 מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל ז"ל (23.7.2019) (להלן:

הלכת

איסמעיל ), בה נקבע כי הפיצוי שנפקע זכאי לקבל בעבור הקרקע שהופקעה ממנו, הוא המחיר שתמורתו מוֹכר המקרקעין היה מסכים למכרם לקונה בשוק החופשי. שלל המקרים הללו, וכך גם בענייננו, עוסקים בהיקף פיצויי ההפקעה לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות המכונים "דמי חכירה אבודים". המחלוקת בין הצדדים נוגעת לגובה הפיצוי, אופן אומדנו ולהוכחתו בפועל. יצוין כי סכום הפיצוי לפי חוות הדעת מטעם המבקשת בסך של 124,314 ש"ח, שולם זה מכבר למשיבים, יורשי בעלי הקרקעות, מתוך הסכום הכולל שנפסק לזכותם.

2.

המבקשת ביקשה לעכב את ביצוע פסק הדין, ולהשהות את תשלום הפיצויים עד להכרעה בערעור. לשיטתה שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי שיעור דמי החכירה האבודים יעמוד על 6% משום שהדבר לא תואם את הפסיקה ובפרט לא עולה בקנה אחד עם הלכת איסמעיל . נוכח הלכה זו שיצאה תחת ידו של בית משפט זה, סיכויי הערעור גבוהים מאוד. בהתייחס למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי ביצוע פסק הדין, עלול למנוע את השבת המצב לקדמותו אם היא תזכה בערעורה. לטענתה קיים חשש גדול שהמשיבים לא ישיבו את הכסף אם הערעור יתקבל, חשש שלא קיים במקרה שבו הערעור יידחה, שכן אין ספק שהמבקשת תוכל לעמוד בתשלום. כמו כן, שעה שמדובר בסכום אשר נועד לספק את צרכיהם העתידיים של המשיבים, לא ייגרם להם נזק אם תעוכב העברתו עד להכרעה בערעור.

3.

מנגד, המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי בהתאם להלכה הפסוקה, אין מעכבים פסק דין כספי, קל וחומר כאשר עסקינן בסכום כספי נמוך המתחלק בין יורשים רבים. מעבר לכך, המבקשת אף לא הרימה את הנטל המוטל עליה לצורך הוכחת קושי כלשהו בגביית הכסף בחזרה במצב שבו ערעורה יתקבל. בנוסף טוענים המשיבים כי המשמעות שמייחסת המבקשת להלכת איסמעיל היא שגויה, ופסק הדין מושא הערעור אינו עתיד להשתנות. עוד נטען כי במקרה זה, הצדדים הסכימו כי דמי החכירה יחושבו כאחוז משווי הקרקע שנה אחר שנה, וגם מטעם זה לא יהיה במקרה דנן השפעה להלכת איסמעיל . כמו כן, נטען כי אין לעכב את תשלום שכר הטרחה לעורכי הדין לאור העבודה הרבה שהושקעה בהליך.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה. זאת, למעט הסכום ששולם זה מכבר למשיבים. אמנם, למשיבים טענות שונות בדבר מידת ההשפעה של הלכת איסמעיל על המקרה דנן, בהתחשב בין היתר בהסכמה הדיונית שניתנה במסגרת ההליך המאיינת לשיטתם את ההשפעה של הלכה זו על המקרה הנוכחי, אך טענות אלו יתבררו במסגרת הליך הערעור. יחד עם זאת, על פני הדברים, סיכויי הערעור להתקבל אינם קלושים, ולהלכת איסמעיל צפויה להיות השפעה על גובה הפיצוי שייפסק בענייננו (ראו למשל: ע"א 6829/19 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' חסארמה (14.11.2019); ע"א 7129/19 מדינת ישראל נ' אסדי (2.12.2019)).

5.

אכן, לא נעלמו מעיניי טענות המשיבים בדבר הכלל שלפיו בית המשפט לא נוטה לעכב ביצוע פסק דין כספי ובפרט כשמדובר בסכום נמוך. כמו כן, מצופה היה שהמבקשת תבסס את טענתה בעניין הקושי שבהשבת כספי הפיצויים. ואולם, בנסיבות העניין, בהינתן השאלות הטעונות בירור לגבי הלכת איסמעיל , ובהתחשב בחלוף הזמן מיום ההפקעה ועד הגשת התביעות (כ-50 שנים בענייננו), אני מוצא לנכון להורות על עיכוב סכומי הפיצויים השנויים במחלוקת (ראו החלטות זהות בהליכים האחרים התלויים והעומדים בבית משפט זה באותו עניין: ע"א 6191/19 רשות מקרקעי ישראל נ' בדראן (23.10.2019) (עניין בדראן ); ע"א 6822/19 מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל נ' טרביה (13.11.2019); ע"א 7129/19 מדינת ישראל נ' אסדי (2.12.2019)).

6.

יחד עם זאת, המבקשת לא הבהירה דיו במסגרת בקשתה אם מתבקש גם עיכוב ביצוע הסכום ששולם זה מכבר

אשר לו היו זכאים המשיבים אם הייתה מתקבלת עמדת המדינה בהליך לפני בית המשפט המחוזי. עם זאת יוצא אני מתוך ההנחה המסתברת שהבקשה אינה מתייחסת לסכום זה. על כן פסק הדין יעוכב למעט אותו הסכום.