ע"א 7496/18אלמג'מועה אלאהלייה חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין שנתן בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 9.7.2018 (ת"א 28477-09-13, השופט מ' בר-עם ).

2.

ביום 16.2.2012 התרחשה תאונה שבה היה מעורב אוטובוס שהסיע את תלמידי כיתת הגן בבית ספר נור-אלהודא לטיול (להלן: התאונה ). התאונה אירעה על כביש גבע בנימין בסמוך לצומת ג'בע שבשומרון, ותוצאותיה היו קשות: מותם של מספר תלמידים ומורה ונזקי גוף שנגרמו לעשרות מעורבים נוספים. המשיב 1 (להלן: המשיב ), יליד שנת 2006 ותושב ישראל, היה אחד הנפגעים בתאונה זו, שבה נגרמו לו כוויות רבות.

3.

בשנת 2013 הגיש המשיב, באמצעות אביו, הוא המשיב 2 (להלן: האב ), תביעה לבית המשפט המחוזי לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה. התביעה הוגשה נגד נהג הרכב, הוא המשיב 3; החברה המבטחת, היא המבקשת; אלסנדוק אלפלסטיני, היא הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, המשיבה 4 (להלן: אלסנדוק ); וקרנית, הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, המשיבה 5 (להלן: קרנית ). להשלמת התמונה יצוין כי תביעות נוספות שהוגשו בגין התאונה מתנהלות בבתי המשפט השונים, וכי ערעורים שהגישו המבקשת וקרנית בגין פסק הדין שניתן באחת מהן (ת"א 9081-10-12, השופטת ת' בזק רפפורט ; להלן: התיק השני ) עודם תלויים ועומדים בבית משפט זה (ע"א 4433/17).

4.

מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי ביום 26.10.2015 הסכימו הצדדים שהתאונה אירעה בשטח " C " שבו הסמכויות בענייני ביטוח ופיצוי של נפגעי תאונות דרכים מסורות לרשות הפלסטינית, וכן כי הדין שיחול על המקרה הוא הדין הפלסטיני. המבקשת ואלסנדוק, שנחלקו ביניהן בשאלת האחריות, הסכימו כי הקביעות לעניין זה בתיק השני – שדן כאמור באותה מסכת עובדתית ושאלה זהה הוצבה בפניו – יחייבו גם אותן. בהתאם לכך, הוסכם כי הדיון בבית המשפט המחוזי יתמקד אך ורק בשאלת גובה הנזק וראשיו, וכי בהתאם לסעיף 12(ה) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ) תחוב קרנית בהפרש בין הפיצוי שייפסק לפי הדין הפלסטיני לבין זה שמקנה הדין הישראלי.

5.

ביום 20.4.2017 ניתן פסק הדין בתיק השני, ובמסגרתו הוטלה האחריות לפי הדין הפלסטיני על המבקשת, וקרנית חויבה בתשלום ההפרש בהתאם לחוק הפיצויים.

6.

ביום 15.7.2018 נתן בית המשפט המחוזי את פסק הדין שעיכובו מתבקש כעת. בהתאם להכרעות בתיק השני ולהסכמות הצדדים שצוינו לעיל הטיל בית המשפט המחוזי את האחריות על המבקשת. הדיון התמקד בנזק, ובסיכומו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי לאחר ניכוי הסכומים שהגיעו לידי המשיב ואלה שהוא עתיד לקבל, תישא המבטחת בתשלום 1,962,678 שקל – הוא סכום הפיצוי המגיע לו על-פי הדין הפלסטיני, ואילו קרנית תחוב בסכום ההפרש, קרי בתשלום של 916,806 שקל. מתוך הסכומים האמורים הורה בית המשפט המחוזי להקפיא 683,178 שקל בחשבון נאמנות בישראל על שם באי-כוח הצדדים "עד למיצוי הליכי המל"ל בהגיע התובע לגיל 18 בצירוף שכ"ט עו"ד". עוד נקבע כי תוגש לבית המשפט המחוזי תכנית להשקעת סכום הפיצויים שנפסקו בפיקדון על שמו של המשיב, שלא ניתן יהיה למשוך ממנו כספים אלא בהחלטה של האפוטרופוס הכללי או של בית המשפט לענייני משפחה.

7.

המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובצדה הגישה את הבקשה דנן לעיכוב ביצועו. בתמצית יצוין כי עיקר טענותיה של המבקשת בערעור מכוונות כלפי ההסכמה למקד את הדיון בבית המשפט המחוזי בשאלת הנזק, וכן בהשלכות של פסק הדין בתיק השני על עניינה. בנוסף מלינה המבקשת על גובה הפיצויים שחויבה בהם, ומעלה טענות שונות ביחס לכך. לדידה, סיכוייה בערעור גבוהים.

8.

בנוסף, סבורה המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. לטענתה, עיכוב הביצוע לא יגרום כל נזק למשיב, המקבל עזרה חודשית מהרשות הפלסטינית בסך 1,000 שקל ולאביו העובד כנהג. בצד זאת, גורסת המבקשת כי תתקשה בגביית כספיה אם ערעורה יתקבל. עוד מציינת המבקשת כי היא מעריכה שקרנית כבר שילמה את כספיה למשיב, והללו לבטח עונים על צרכיו בעת הזו. מכל מקום, מאחר שמדובר בסכומים גבוהים, ראוי לשיטתה לעכב את העברתם.

9.

המשיב ואביו מתנגדים לבקשה, וטוענים בין היתר כי מרביתו של סכום הפיצוי שנפסק (וטרם שולם) עתיד להיות מופקד בתוכנית חיסכון לתקופה ארוכה, ומשכך אין בסיס לחשש שהביעה המבקשת מהקשיים שבהם תיתקל בהשבת כספיה. המשיבה 4 הודיעה כי היא מצטרפת להתנגדותם של המשיב ואביו מטעמיהם, והמשיבה 5 הותירה את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט.

10.

דין הבקשה להידחות. כידוע – ובמידה רבה בניגוד לנטען בבקשה – בהגשת ערעור כשלעצמה אין כדי לעכב את ביצועו של פסק דין (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. כן ראו, למשל: ע"א 3794/18 טולדנו נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ , פסקה 19 (12.7.2018); ע"א 1978/18 ש. כהן הנדסה בע"מ נ' החברה העירונית לפיתוח אשדוד בע"מ , פסקה 10 (12.11.2018)). אכן, יישומו של כלל זה נעשה תוך התחשבות במאפיינים של כל תיק ותיק. אלה הם פני הדברים, למשל, בכל הנוגע לפסיקתו של סכום גבוה בגין נזקי גוף, אשר מיועד להבטיח את עניינו של הזוכה למשך שנים רבות, וכאשר קיים חשש לכך שיהיה קושי להשיבם (ראו: ע"א 5683/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' סלוצקי , פסקה 11 (14.8.2012); ע"א 3344/15 אשכנזי נ' גלי,

פסקה 17 (15.6.2015)). אולם, בענייננו, כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי ומתגובות המשיבים, חלק נכבד מן הסכום שנפסק לזכות המשיב "יוקפא" לתקופה ארוכה – בין בחשבון נאמנות ובין בפיקדון – וניכר כי אין ממש בחששה של המבקשת כי תתקשה לגבות את כספיה. דומה שהמבקשת לא ייחסה משקל של ממש לכך. יוער כי שיקולים דומים הנחו את חברי השופט נ' סולברג בהחלטתו בבקשה שהגישה המבקשת לעיכוב ביצוע בתיק השני (ראו והשוו: ע"א 4433/17 אלמג'מועה אלאהלייה ללתאמין בע"מ נ' פלונית (11.7.2017)).

12.

מטעמים אלה בלבד די כדי לדחות את הבקשה, וזאת מבלי להידרש כלל לשאלת סיכויי הערעור, בין היתר בשל השלכותיו האפשריות של הערעור בתיק השני שטרם ניתן בו פסק דין. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים 1 ו-2 בסך כולל של 4,000 שקל.