ע"א 7579/14 ד"ר בוריס בנאי (ביניאשווילי ) נ. עו"ד איתן ארז נאמן לנכסי הח

בתיק זה התעוררה שאלת סיווגו הנכון של ההליך – בקשת רשות ערעור או שמא ערעור בזכות.

המשיב 1 – עורך-הדין איתן ארז – הוא הנאמן בהליך פשיטת הרגל של מר אלי רייפמן (להלן: הנאמן ). בין הנאמן לבין המבקש נטושה מחלוקת על רקע התקשרות שהייתה בין המבקש לבין החייב, ואחת הסוגיות שעלתה נוגעת לטענתו של המבקש בדבר קיומה של תניית בוררות אשר לפיה סכסוכים בין הצדדים יידונו לפני ה- ICC

בלונדון. מסתבר, כי במקביל להליכים בבית המשפט בארץ (ביושבו כבית משפט של פשיטת רגל), פתח המבקש בהליכים באנגליה, ובמסגרת זו ניתנה החלטה של בית משפט המטילה הוצאות לטובת המבקש בסך של 150,000 ליש"ט. הנאמן מצדו פנה לבית המשפט בישראל בבקשה למתן צו המונע נקיטת הליכים נגד הנאמן לשם גביית ההוצאות. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה (החלטה מיום 16.4.2014), בקבעו בין היתר כי הנאמן אינו נדרש לשאת באופן אישי בהוצאות האמורות, וכי אין מקום לחייבו להתייצב לחקירה על נכסיו האישיים. על החלטה זו ערער המבקש – ע"א 3907/14 – ובהחלטתי מיום 9.7.2014 קבעתי כי בדין נקט הליך של ערעור בזכות .

בהמשך להשתלשלות האמורה, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לתשלום ההוצאות שנפסקו לטובתו בבית המשפט האנגלי, מקופת פשיטת הרגל . בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 5.10.2014. נפסק, כי הבקשה נגועה בחוסר תום-לב מצדו של המבקש, אשר מפר ומבזה את החלטות בית המשפט בישראל. בית המשפט הוסיף וקבע כי המבקש מנוע מלטעון שיש להשית את החיוב על קופת פשיטת הרגל, בשעה שהוא-עצמו מחזיק בעמדה שמדובר בחיוב אישי שהוטל על הנאמן. בית המשפט הוסיף וציין כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר, ודחה (בלי לקבוע מסמרות) את הטענה כי ניתן להורות על אכיפת ההחלטה בעניין החיוב בהוצאות על-פי חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958.

כנגד החלטה זו האחרונה של בית המשפט המחוזי (מיום 5.10.2014) הוגשה בקשת רשות הערעור שבכותרת. עם זאת, המבקש עותר לקבוע שעומדת לו זכות ערעור על ההחלטה, והוא מבקש לאחד את ההליך – לאחר הפיכתו לערעור בזכות – עם ההליך הנוסף שיזם כאמור (ע"א 3907/14). המבקש סבור, בתמצית, כי אף שבית המשפט קמא הותיר פתח לאפשרות לנקוט הליך לפי חוק אכיפת פסקי-חוץ, הרי שבפועל, הנימוקים הכלולים בהחלטה (חוסר תום-לב, מניעות וכו') מצביעים על כך שמבחינה מהותית עסקינן בפסק-דין הדוחה את הסעד שלו עתר המבקש. עוד טוען המבקש, כי בית המשפט דחה את עמדתו שלפיה בנסיבות העניין הוא כלל אינו נדרש לנקוט הליך לפי חוק אכיפת פסקי-חוץ, ובעניין זה מדובר בהכרעה סופית.

עמדת המשיבים – שונה. לשיטתם, הערעור טעון רשות, זאת הן משום שבדחותו את הבקשה שבאה לפניו בית המשפט לא נדרש להפעיל את סמכותו המיוחדת על-פי פקודת פשיטת הרגל, כך שלא מדובר ב"צו בפשיטת רגל"; הן משום שההחלטה לא סיימה "יחידה דיונית" מתוחמת, ועל כן יש לראות בה "החלטה אחרת". עוד הודגש, כי "תחושתו" של המבקש באשר לפסיקה עתידית של בית המשפט המחוזי בהליך שיוגש אינה מהווה נימוק לסיווג ההחלטה הנוכחית כ"פסק-דין".

המבקש מסר תשובה לתגובותיהם של המשיבים. לשיטתו, אותם נימוקים שעמדו ביסוד החלטתי מיום 9.7.2014 בע"א 3907/14, יפים גם להליך הנוכחי. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי היא בבחינת "צו בפשיטת רגל", וכי עצם הקביעה שעל המבקש לפעול בהליך נפרד לפי חוק אכיפת פסקי-חוץ – הליך שמקומו בבית משפט אזרחי רגיל – מלמדת שמדובר ב"פסק-דין דיוני" המסיים את הדיון בנושא האכיפה במסגרת הליך פשיטת הרגל.

לאחר ששקלתי בדבר ובחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי למבקש עומדת זכות ערעור על ההחלטה.

אחזור על עקרונות היסוד: החלטות של בית משפט מחוזי במסגרת הליך של פשיטת רגל, המסווגות כ"צו בפשיטת רגל", ניתנות לערעור בזכות לפני בית המשפט העליון (סעיף 182 ל פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה )). לעומת זאת, לגבי החלטות שאין לראות בהן "צו בפשיטת רגל", דרך הערעור נקבעת לפי דיני הערעור הרגילים – ערעור בזכות כשמדובר בפסק-דין, ערעור ברשות כשמדובר ב"החלטה אחרת" (ראו ע"א 7829/04

הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק) (13.7.2008); רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד מו (3) 811 (1992)). בפסיקה נקבע כי "צו בפשיטת רגל" הוא צו הניתן על ידי בית המשפט "במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת לפי הפקודה כבית משפט לענייני פשיטת רגל" ( בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה, פ"ד מו (2) 749 (1992)). לעומת זאת, החלטות בעלות אופי דיוני והחלטות הנשענות על עקרונות משפט כלליים, אף אם ניתנו במהלכו של הליך פשיטת רגל, אינן נחשבות צווים בפשיטת רגל, ועל כן חלים בעניינן, כאמור, דיני הערעור הרגילים (ראו עניין סבג הנ"ל; שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 40 -38 (מהדורה שלישית, 2010)).

בענייננו, סבורני כי הכף נוטה לסיווג החלטתו של בית המשפט המחוזי כ"צו בפשיטת רגל". כאמור, המשיבים טוענים כי הטעמים שעמדו ביסוד החלטתו של בית המשפט המחוזי – הנוגעים להתנהלותו של המבקש ולאופן הגשת הליך לאכיפה או הכרה בפסק-חוץ – אינם דווקא כאלה הנובעים מהפעלת סמכות מיוחדת מכוח פקודת פשיטת הרגל. טענה זו יש בה מידה של צדק, אולם ניתן לשאול: אילו עמדו טעמים דומים (תום-לב, מניעות וכד') ביסוד החלטה לדחות ערעור על תביעת חוב או לדחות בקשה להפטר, האם היה בכך כדי לשלול את סיווגה של ההחלטה כ"צו בפשיטת רגל"? דומה שהתשובה לכך היא בשלילה, וממילא אנו למדים שכאשר מדובר בהחלטה מרכזית-מהותית בהליך פשיטת הרגל או בהחלטה הקשורה בכספים שישולמו מתוך קופת פשיטת הרגל, ההתייחסות להחלטה כאל "צו בפשיטת רגל" אינה תלויה בהכרח בנימוקי ההחלטה (ראו והשוו

רע"א 4746/11

גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי (26.10.2012)). דומני כי ניתן לראות דמיון, מבחינת השאלה המונחת לפניי, בין החלטה של בית המשפט של פשיטת רגל בערעור על הכרעה בתביעת חוב (הנחשבת "צו בפשיטת רגל" של ערכאה ראשונה), לבין החלטה הדוחה בקשה לחיוב קופת פשיטת הרגל בסכום-כסף בנסיבות כפי שעלו בענייננו.

מעבר לצריך אציין כי חרף העובדה שבית המשפט לא שלל נקיטת הליך נפרד ועצמאי לפי חוק אכיפת פסקי חוץ, ספק אם יש בכך כדי לשלול את המסקנה כי "היחידה הדיונית" כפי שהובאה לפני בית המשפט המחוזי, הסתיימה בדחיית בקשתו של המבקש לסעד של חיוב קופת פשיטת הרגל.

סיכומו של דבר, אני מורה בזאת על הסבת ההליך שבכותרת מבקשת רשות ערעור לערעור בזכות. המבקש ישלים את האגרה תוך 5 ימים, ולאחר מכן יועבר התיק ליומן לשם קביעתו באותו מועד שבו קבוע לדיון ע"א 3907/14 והוצאת צו סיכומים בהתאם.

אין צו להוצאות.